פרשת אמור שעל פניו מרגישים איתה שנאמר כבר הכל…. כלומר, מה עוד אפשר לומר על קורבנות וטומאה וטוהרה ותפקידים של כוהנים?
מסתבר שיש עוד הרבה מה לומר ורק הפוסק הפותח של הפרשה מעיד על כך- וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. שלושה סוגי אמירות בפסוק פתיחה אחד וזה מזכיר לי מישהי יקרה שאמרה לי (קצת בניסיון להשתיק אותי) שהדהרמה (תורת הבודהה) לא זקוקה להרבה מילים.
אבל פרשות השבוע הן יהודיות כמו בקטע היפה מתוך השיר של עמיחי- "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" שפותח את הספר "פתוח סגור פתוח" שארגונים יהודים פלורליסטיים כמו בינה- המקום אליו אני שייכת מכנים אותו פתוח- סידור- פתוח או הסידור של החילונים.
אחרי ההקדמה האומרת הזו אני לא יכולה שלא להעתיק את הקטע-
העם היהודי קורא באזני האלהים את ספר התורה
במשך כל השנה, כל שבוע פרשה,
כמו שחרזדה שספרה סיפורים כדי להציל את חייה,
ועד שמגיעים לשמחת תורה
הוא שוכח ואפשר להתחיל מחדש.
מבלי לשים לב או אולי אם לשים לב פרשת אמור פותחת ונסגרת בדיבור. כמו סולם, מתחילים בדיבור האלוהי ומסיימים בדיבור האנושי- באיש המקלל את האלוהים ובעקבות דיבורו נגזר עליו למות. זה לא ספויילר אבל זה הפסוק האחרון של הפרשה- וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה .
ומה יש באמצע? עוד דברים שיש בהם מן ההבדל בין בני אדם לבין אלוהים או יותר נכון המיוחד שבבני אדם- החולשות שלהם. השבוע בזמן שחיכיתי לקבוצת המדיטציה בכלא הגיעו שני ברסלבים שכל הזמן כינו זה את זה רבינו, צדיק, חכם ועוד. בזכותם יכולתי לראות את אחת מנקודות התורפה בתרגול שלי- הסבלנות. והיה רגע בו יכולתי לצאת לעזרם באופן יהודי באיזה דיון שערכו אבל בחרתי שלא. רוב הזמן הם דנו בחלליות שהתרסקו בגלל שהיו בהם יהודים כי אלוהים לא רוצה שנגיע לירח או משהו כזה. אני אוהבת את הבודהיזם שהוציא מהדיון שלו את אלוהים ונותן משמעות למעשים ולדברים שקורים כי הם קורים, כי במקום בו חוטבים עצים ניתזים שבבים… ולא כי כוח חיצוני גורם להם לקרות.
בפרשה יש איסורים מאוד לא פוליטקלי קורקט על אנשים עם מומים. על אלו אסור להקריב מנחות לאלוהים ומשם הסיקו עד לימינו שאנשים עיוורים, חירשים ועם בעיות שכליות לא יכולים לעלות לתורה. התנועה הקונסרבטיבית במפעל מרשים מאוד כן מאפשרת לאנשים עם צרכים מיוחדים לקרוא בתורה ובנימין לאו מראה במאמר הקצר והנהדר הזה רבנים אורתודוכסים ממאות קודמות להם הייתה גישה שונה לנושא.
הטקסט על המומים, מראה מצד אחד את רמת הפרנויה שהייתה בציבור, את הרצון הנואש להיות מושלמים, להיות מקודשים על ידי האלוהים שזה כמעט עצוב. בשיעור שהעברתי בבאר-שבע על הפרשה סיפר לי יוסי רגב שרנה ירושלמי השתמשה בטקסט הזה כחלק מההצגה 'ויאמר וילך' ואין זה פלא. הוא ראה את ההצגה לפני הרבה שנים והוא עוד זוכר את האמירה השלטת- מום בו, מום בו אותה תוכלו למצוא חוזרת על עצמה בקטע החי מהפרשה. עם פירוש משעשע של רש"י בסוף.
(יז) אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: (יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ *חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:(כ) אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ * תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם:
* הסבר על-פי רש"י
חרם – שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת:
שרוע – שאחד מאיבריו גדול מחבירו עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה או שוקו אחת ארוכה מחברתה
תבלל – דבר המבלבל את העין כגון חוט לבן הנמשך מן הלבן
גרב וילפת – מיני שחין הם:
ילפת – היא חזזית ונקראת ילפת- שמלפפת והולכת עד יום המיתה והוא לח מבחוץ ויבש מבפנים
מרוח אשך – שפחדיו מרוססים שביצים שלו כתותין.
והנכד של רש"י- הרשב"ם כתב- מעוך ביצים.
לסיום- מה שנחמד כמעט בכל פרשה, אולי כי היא סיפור הלילה טוב של אלוהים, זה שתמיד אפשר למצוא משהו מעצים ומנחם. בעצם זה לא בדיוק בפרשה אלא בפרשנות העתיקה. בפרשה יש בעיקר מילים שובות כמו בִבְתוּלֶיהָ, כִּנְעוּרֶיהָ, קְצִירָהּ, בְּלוּלָה, שַׁבָּתוֹן, הַיִּשְׂרְאֵלִית
אז זה הפסוק שמתפקד כסוכרייה-אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
על פניו אין מה להסתבך פה ובכל זאת חזלינו שאלו למה כתבו אתם בכתיב חסר? ותשובתם היא כי אלוהים קבע אילו מועדות וחגים יהיו (בעיקר פסח, שבועות, סוכות) אבל בני האדם (אתם) הם אלו שצריכים לשבץ אותם בחיים ואפילו אם בית הדין האנושי עושה טעות, הוא האחראי על הזמנים.
מזל שמאז קיבלנו או לקחנו על עצמנו עוד אחריות וכך לא צריכים לרגום באבנים את מי שמקלל את אלוהים או שנושא את שמו לשווא או שסתם מקושש עצים בשבת.
ולסיום סיומת אישית
כן, הכל סופר ונאמר ובכל זאת יש לי עוד מה לומר, לענות על השאלה מה יש לי לספר. היום סיימתי לערוך את הספר הראשון שלי, זה שעד שיהיה לי חוזה יקראו לו כתב יד. וכן עכשיו יבואו לילות ארוכים והפחד, אבל אני יודעת שזו הדרך. להדפיס באוניברסיטה ולכרוך שמונה עותקים בהתרגשות וכמאמר השיר- הזמן הולך ותם וזה קורה לו כי זה מה שזמן צריך לעשות ואני בפארפראזה על אותו שיר לא חולמת ולא הוזה אלא רק אומרת או כותבת שזה בעצם אותו דבר…..
מילים הם כמו בני-אדם, אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם.
שבת שלום
