שפעת הפרות כאן

ראשיתו של הפוסט הזה בסופרמרקט, ובעצם עוד לפני זה, בצומת בה קיבלתי פליירים שמפרסמים את מכירת הבשר ההיסטרית שנועדה לחגוג את העצמאות האנושית בישראל היהודית וסופו בדקת הצפירה אותה עמדתי בבית המרקחת של קופת חולים.

הבהלה לבשר או כמו שצויירה בפלייר- המילה עצמאות משופדת על סיח ומדומה לנתחי בשר– הפחידה אותי כבר בשבוע שעבר וכל כניסה לסופר, גם היום יום הזיכרון, במיוחד היום, רק מדגימה את בהלת האנשים לצרוך ארגזים של בירות, פיצוחים וכמובן חלקים של חיות להם הם קוראים סטייק, סינטה, שווארמה ומקסימום בשם- 'בשר טחון'.

ובמקביל התחילה שפעת החזירים. מכיוון שחליתי בסינדרום מקסיקו כבר ב1997 כל סביבתי מזהה אותי עם מקסיקו ורבים בחרו להזהיר אותי, לשאול לדעתי ולהתריע אותי מלנסוע שוב. כשסגן שר הבריאות בחר לקרוא לתופעה שפעת מקסיקו צחקתי ואמרתי שהנה אני כבר חולה. בעיקר חשבתי שלאור הסרחון שהולך לעלות פה מכל החצרות בימים הקרובים הייתי מעדיפה להיות במקסיקו שהיא מספיק גדולה כדי להתחבא מכל שפעת שהיא, בניגוד לארצנו. להתחמק משפעת הפרות העצמאית ומתסמיניה זו משימה לא פשוטה.

ומה עם כל אוכלי הפרות, האם הם לא חולים?

כולנו חולים. כל הזמן, בין אם זה באופן גלוי או מוסתר. ההגדרה הויקפידית למחלה (כל מחלה) היא- "תהליכי פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש".

אם כך, באמת אנחנו כל הזמן נפגעים וגם כל הזמן פוגעים. בין בעצמנו, בין בסביבתנו, זה חלק מהקיום האנושי. ובשלב הראשון אנחנו צריכים להכיר בפגיעות הזו, בארעיות, בפחד, בהיאחזות שלנו בבריאות. ומול כל זה אנחנו צריכים לפתח אמון, ראייה של הדברים כפי שהם, אמון שמגלה לנו כל רגע ורגע שהעולם הוא לא נגדנו, הוא רק מה שהוא. זה אנחנו שנולדים עם חוסר בטחון בסיסי.

בריטריט ויפאסאנה האחרון שהייתי בו, המורה סטיבן פולדר שהוא דוקטור לביולוגיה דיבר על השילוב של חוכמה ואמון בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן נאבקים להחזיק את הגוף שלנו, עם אהבה, הערכה, קפה, אוכל, כסף, פטריוטיות ועוד ועוד, כאילו אנחנו זקוקים לכל זה בשביל להחזיק את המולקולות שהביאו אותנו לעולם. ובסופו של דבר, לא משנה כמה קשה אתה עובד על אין ספור התנאים והמצבים והרצונות שיתגשמו, אתה פה לזמן מועט, הם הולכים ומתכלים. הדוקטורט של סטיבן היה על הביוכמיה של ההזדקנות. בשורה אחת הוא אומר שההזדקנות זה כל הטעויות של המערכת והכאוס שבסופו של דבר מנצחים את ההשקעה שלנו.

ואיך אנחנו מתקיימים? אנחנו יוצרים אני, SELF וכל הזמן מחשבים ומתכננים איך לשדרג אותו, איך להיות יותר טובים עוד חמש דקות מעכשיו. אבל עם כל חוסר הבטחון העצום שנולדנו איתו, נולד איתנו גם האמון. אמון מוחלט. אמון אותו אנחנו צריכים לפתח, ראשית כל בעצמנו ואז בעולם שמסביבנו שהוא בעצם אנחנו. לחזור שוב ושוב לאמון, לביטחון (לא במובן הישראלי-פוליטי חלילה) אלא CONFIDENCE.

וזה לא לסמוך שיהיה טוב, אלא שדברים יהיו כפי שהם. ואולי באנגלית זה יותר ברור

to trust things to be the way they are, to be as they are.

טוב, בשביל לתפוס את כל זה וגם בשביל לכתוב את זה בצורה ברורה ומבהירה נדרשים לי עוד כמה שנות תרגול, אבל כרגע אסתפק במה שהעלתי על הכתב ואסמוך שזה ייגע במי שזה צריך לנגוע ויסקרן את מי שזה צריך לסקרן, את מי שרוצה לצבוע את החיים שלו באמון.

הלכתי היום לקחת תרופה בבית המרקחת שבאופן מפתיע הצטבר בו תור גדול מאוד. לקחתי מספר וניגשתי לספרייה הציבורית לקחת את סידהרתא של הרמן הסה, ספר שהשפיע על רבים וטובים וגם על מורי סטיבן פולדר. היה מצער לשמוע שהספר נמצא במרתפי הספרייה, בין ספרי האיכות שאין להם הרבה ביקוש. כיצד ילדים יוכלו "להתקדם" בחייהם, לשנות אותם, להתעורר אליהם מבלי להיתקל בספר המפעים הזה? לסמוך

חזרתי למרפאה והתור לא התקדם. הלכתי לסופר וגם שם נתקלתי בעגלות עמוסות ובתורים. חזרתי למרפאה והמתנתי, פחות כי נזקקתי לתרופה, יותר כי סיקרן אותי להיות שם במהלך הצפירה.

פתחתי את סידהרתא בתקווה שהמילים יקפצו ויבריאו באחת את כל הנוכחים הנושפים מפעם לפעם בחוסר סבלנות אל הרוקחת הקשובה העושה את עבודתה לבד ובמסירות. קהל הממתינים הורכב משלושה בדואים, מטפלת פיליפנית, יהודיה מבוגרת ואביה המבוגר אף הוא, שני אקדמאים וצמד ישישות.

וכך זה נפתח:

"בצילו של הבית, בחמתה של גדת-הנהר אצל הסירות, בצילו של יער עצי-הסאל, בצילה של התאנה- שם גדל סידהארתא, בנו הנאה של בראהמאני, הבז הצעיר, יחד עם גווינדא ריעו, בן-בראהמאנים אף הוא. שמש השחימה את כתפיו הבהירות אצל גדת-הנהר לעת הרחצה, לעת טבילות הקודש, לעת קורבנות הקודש……"

עד מהרה כושפתי.

כשנשמעה הצפירה מכונת הגבייה הפסיקה עבודתה, וכולם (חלקם אט-אט מפאת הגיל או הלאום) התרוממו ונעמדו. על אף המשמעות שאמורה להילוות לצפירה, הזיכרון של המתים, בשבילי זה היה רגע רווי חופש, רגע שהזכיר לי את היכולת לעצור ולהיות עם כל מה שיש. ובאמת, בצורה קצת מביכה, שניות אחרי שנעמדנו נשמעה דרך הסלולארי שלי תזכורת שעשיתי לעצמי לשעה 11. וככה בדיוק הרגישה הצפירה, כתזכורת, תזכורת לחיים, לסופיות שלהם, לזמן שכאילו יש צורך לנצל, למולקולות ש"צריך" לתחזק. חשבתי לעצמי שזה היה יכול להיות נפלא אם כמו בריטריטים, בכל הארץ הייתה נשמעת אזעקה פעם ביום, סוג של תזכורת לחיים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On אפריל 28, 2009 at 5:41 pm

    אין לי הרבה מילים חוץ מזה כרגע, אבל טוב להרגיש את הלב הפתוח שנמצא מאחורי המילים

    עכשיו הבנתי למה אני כל כך אוהבת את הצליל של הגונג בישיבות מדיטציה.

  • שחר  On אפריל 28, 2009 at 6:39 pm

    הזדהתי עם כל מילה.
    אכילת בשר (בעיקר עד כדי התפוצצות) תלויה בהדחקה, ותרגולים כמו ויפאסנה מפחיתים מכוחה של הדחקה כזאת.
    אני מקווה שרבים יקראו את הפוסט שלך.

  • אביגיל  On אפריל 28, 2009 at 6:54 pm

    מרגיש כמו סנגהה קטנה פה ברשימות ואין כמו המחסה שהסנגהה יכולה לתת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: