פרשת צו- סינקדוכה ניו-יורק או גבר מחפש אישה – האם יש לדבר סוף?

כפי שכתבתי על ספר ויקרא פה, ספר ויקרא הוא משעמם! הפרשות עוסקות בקורבנות, בכוהנים ובמעמדם, עולם שלם שהולך ונעלם (לשמחתי). אני מכירה בחור שהתחתן עם בחורה והוא אימץ את השם משפחה היפה שלה וויתר על שלו, פחות כהן בעולם לעשות מילואים בבית המקדש. יופי!
פרשת צו, שהדבר הכי מעניין שדרשנים אוהבים לומר עליה ש 'צו' שווה 96 בגימטרייה ובאורח פלא בפרשה יש 96 פסוקים, נפתחת כך
(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.
 
ושוב אם אתם או אני שואלים למה אני כותבת על הפרשה מלבד ההתחייבות לעצמי אז הנה ציטוט מעמוד 780 בספר יוליסס (שאודות תהליך קריאתו כתבתי פה)

מדוע חווה בלום רגש של חרטה?

מכיוון שמתוך קוצר רוח לא-בוגר זלזל באמונות ובמנהגים מסוימים.

למשל?

האיסור לערֵב בשר וחלב באותה ארוחה, המשתה החד-שבועי של בני אותה ארץ (לשעבר) ואותה דת (לשעבר), אבסטרקטיים בלא תיאוּם, קונקרטיים ותגרניים ברוֹב קנאוּת; ברית המילה של תינוקות זכרים; תוכנם העל-טבעי של כתבי הקודש היהודיים; האיסור לבטא במפורש את שֵם ההוויה; קדושת השבת.

כיצד נראו עתה בעיניו אמונות ומנהגים אלה?

לא רציונליים יותר משנראו בעיניו לפנים, לא רציונליים פחות משנראו עתה בעיניו אמונות ומנהגים אחרים.

אז פרשת צו, אחרי העיסוק בקורבנות מספרת על שבעת ימי המילואים הראשונים בעולם. מילואים שעושים רק הכוהנים פעם בשנה. לעומת הכוהנים הפשוטים, לכוהן הגדול יש תפקיד של יום בשנה, אבל זהו היום של השנה, היינו יום הכיפורים. בפרשה שלנו הג'וב עוד לא מתואר אבל מסכת שלמה במשנה עוסקת בדינים ובהלכות שקשורים לעבודתו של אותו כוהן גדול בן כוהן גדול. וכך נפתחת המשנה במסכת יומא.
 
(א) שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף.
 
ובעברית מובנת- שבעה ימים לפני יום הכיפורים, הכוהן הגדול צריך לפרוש מהציבור ולהתגורר באחת הלשכות שלו במתחם בית המקדש. זאת ועוד, ליתר בטחון, אם חלילה יֵטַמֵא, מכשירים כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו ביום המיועד. רב אחד בשם רבי יהודה לומד מכל תהליך ההכנה, או שמא נאמר, התהליך החרדתי שיש לדאוג לו גם לאישה חלופית, כי חלילה אשתו יכולה למות. החכמים שחושבים שאם כבר הוא יטמא בגלל אישתו, יותר הגיוני שזה יקרה בגלל שהיא תהיה בנידתה (במחזור) מתנגדים להערכתו, ולא חושבים שמיתה פתאומית זה דבר שכיח ובלשונם פוסקים, "אם כן, אין לדבר סוף".
 
רק בשבוע שעבר ראיתי את הסרט הגאוני סינקדוכה ניו-יורק שבניגוד להרבה אנשים דווקא מילא בי אופטימיות. לפחות לגבי המחוייבות ליצירת אומנות. שבעצם מבחינתי הם גם החיים, אז כן, החיים הם סבל, הכל משתנה וחולף ואין כזה דבר 'אני'- שלושת מאפייני הקיום שלנו על-פי בודהה. וצ'רלי קאופמן פשוט היטיב להביא את זה לקולנוע כמו זכוכית מגדלת משובחת. למה להגיד מדכא?

איך שראיתי את המשנייה הנ"ל בשיעור שהעבירה שלומית נאור בבאר-שבע מיד נזכרתי בו. בפחד מפני המוות ששורר בסרט, בהחלפות הנשים של הגיבור שכל אחת מטמאת אותו והוא אותן באיזה אופן, אבל בכלל בשריוּן של בני האדם, שלכולם הבמאי יוצר תחליף כמו דמויות וירטואליות כאלו שחיות בשבילך. כמו הרובוט שרציתי תמיד שיהיה לי ושיעשה במקומי שיעורי בית או מצוות. וכמובן שהמשפט המצמרר ואולי בודהיסטי לקראת סוף הסרט שמביא את השיעור הטוב ביותר
" There are no extras in life ,Everyone’s a lead.”
מי שיקרא את פירוטי המזבחות בספר ויקרא או את פירוט תוכניות בית המקדש (ואני לא ממליצה) יכול להיזכר בסט האינסופי שהולך נבנה במשך שנים בסרט. בנייה של עולם שהוא תחליף לעולם האמיתי, עד כדי כך שאפשר להתבלבל בו.
בסרט יש גם בית שלא נכנס לסט של הסרט (אם אני לא טועה) וזהו ביתה הבוער תמידית של האהובה של הגיבור. גם בית המקדש שלנו בוער כפי שאפשר לראות מהפסוקים הספורים שהבאתי מתוך הפרשה. האם זה מה שמוכיח שאולי הוא, המקדש, אכן רק פנטזייה. וצריך לומר לכל משוגעי הר הבית שילכו לחפש בית בוער אמיתי? כלומר את עצמם?

"בשביל הבודהיזם המוקדם האדם משול לעומד על גג בית בוער, או לירוי על ידי חץ מורעל – הוא חייב לעשות הכל כדי להציל עצמו מגורלו הנורא, ואין לו זמן – ולמעשה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אף אם אינו מודע לכך – לעסוק בכל דבר לבד מהשאיפה לשחרור".

גם המשפט הזה שלקוח מתוך מאמר ישן של ידידי תומר פרסיקו יכול לשמש כסוג של פרומו או הסבר לסרט, לא?

את הקטע המסכם אפשר לשמוע עם פסקול המוסיקה היפה מהסרט הפשוט והמוצלח once שעידן אלתרמן כתב עליו פה ואני הכרתי שנה שעברה בגלל שאבא שלי הכתיר גם אותו כיצירת מופת.
אז מעולמות וירטואליים למציאות בת זמננו ולבחורים שעברו את גיל שלושים וארבע וחושבים בניגוד לחז"ל שלא מגיע מצב בו יש להחלפת נשים סוף.

חברה שלי פיתחה תיאוריה שהגיל הכי טוב לתפוס בחור זה בין עשרים ושמונה לשלושים וארבע (אולי שתיים), כי זה הגיל בו המוטיבציה שלהם היא הגבוהה ביותר. אחרי זה הם נכנסים לנישה כזו בחבר'ה שלהם, שהכי מגניב להיות הרווק מחמד של כולם. זה שיכול להתפאר בזיונים ולקנות מתנות מגניבות לילדים שנולדים לכולם והורסים את חייהם בזמן שהוא עוזב את המסיבה עם רווקה מתוסכלת שהביאו לשדך לו. וגם אם אותו עלם חמודות שמתחיל להשמין ולהקריח רוצה או חושב שהוא רוצה לצאת ממעגל הרווקות הוא לא יודע איך. המסורים, הולכים לטיפול כדי להבין איך זה קרה להם. (בעיה אחרת של חלק מאותם מסורים שהם לא יודעים איך בונים מערכת יחסים מציאותית עם מישהי אחרי כל-כך הרבה שנות התרגלות). אבל מילא הם, כי הרוב, ממשיכים לצאת עם בחורות, לזיין אותן ובעיקר לחשוב בילדותיות או בתמימות שהם לעולם לא יזדקנו ובטח שלא ימותו.

והרי מוות הוא כל הסיפור. כלומר יחד עם האהבה- ארוס וטנטוס כמו שפרויד ניסח.
ובחורים רווקים שחושבים שהם איכותיים כי הם גם אוהבים את ONCE ואולי את האהבה האפלטונית ועוד יותר, את ההתנייה המוזכרת בשיר הראשון שצירפתי

 if you want me, satisfy me  אז שתדעו יקיריי- זאת לא אהבה או לפחות לא זוגיות. 

וכנראה שגם לא החלום הלא מציאותי של זוגיות כמו בשורה הפותחת את השיר השני-

 i don't know you, but i want you

הרי אם יש להם את הזדמנות להכיר, מה יהיה על הפנטזיה בשיר?

 שתהיה שבת שלום, שבת של אהבה.

ואם זה נשמע שמישהו איכזב אותי השבוע, אז זה ממש לא נכון. אולי מערכת "הארץ" ששוב לא בחרה בסיפור( הפעם באמת יפה) שכתבתי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On אפריל 5, 2009 at 10:06 am

    ולצפות בסינקדוכה, כדי שאוכל להגיב לך בתבונה. יום אחד אודה לך על כך כראוי.
    תודה על ההזדמנות המיוחדת ללמד אצלכם
    למדתי רבות.

    שותפה לאכזבה.

    שבוע טוב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: