זה בלוג שמקורו, כלומר בבסיסו יש גרעין פצפון של התרברבות קלה, אבל לפחות התרברבות שמודה בעצמה. לפני כמה שבועות עת תכננתי נסיעה לניו-יורק עם חבר טוב הוא שאל בצחוק איך אומרים את שם הספר 'הר הקסמים' באנגלית, כדי שנוכל להזכיר זאת בשיחות סלון. שכן רק בניו-יורק (אליבא דה סיינפלד ובכלל מניסיון העבר שלנו-הוא היה דייל ואני תיירת נצחית) הוא התבדח, יהיה לנו איפה ועם מי להפגין שקראנו לפני כמה שנים טובות את הספר המופלא, עת יצאנו מלימודי הקולנוע נחושים להשכיל ולכבוש את העולם.
אני, שכנראה הייתי ביום רע של עריכה ספרותית, הערתי שאני שומעת שווִיצריוּת בקולו וסירבתי להסכים שחלק מההנאה שטמונה בקריאת יצירות מופת היא העובדה שזה 'בעל ערך' חברתי או תורם לביטחון העצמי או משהו בסגנון. מבחינתי, החַבֵרה החמודה שרכשה לבקשתי את הספר (כי באוניברסיטה שלה מכרו אותו בזול יותר) עטפה אותו כמתנה ועל העטיפה שירבטה- 'אביגיל מפנקת את עצמה' מיצתה את העיקר. כמובן שתלשתי את פיסת העטיפה והיא נסעה איתי למקסיקו ובחזרה ולכן בשבילי קריאת הספר הייתה מתנה לעצמי.
ובכל זאת, הנה שהגיע הרגע בו לאחר שנה וחצי סיימתי את יוליסס עב הכרס ועוד יותר מכך, מרובה המשמעות, שמתי לב שחלפה מחשבה בראשי- למי אני מספרת.
הפרק האחרון של יוליסס משמש כמו מנגנון השִכחָה לנשים שילדו ילד. האמירה הפופולארית שאולי גם הוּכחה מדעית אומרת שכל אישה שוכחת את תהליך ההריון ושלב הלידה המפרך ואז ורק אז היא מוכנה שוב להיכנס להריון. אז הפרק האחרון שנקרא בכיף וברצף (במיוחד שהוא מגיע לאחר פרק שבנוי משאלות ומתשובות- גאון אמיתי, ג'ויס, גאון! יש גם פרק שבנוי כמחזה מטורף) גם כן גורם לך להסתכל על הספר העצום ולחשוב שסך הכל זה לא היה כל-כך נורא.
סך הכל זה היה אפילו נפלא. גם כי דאגתי לתנאים הטובים ביותר לקריאה- התבודדות. כשנסעתי למקסיקו לשנה לקחתי איתי בכוונה רק את הספר הזה, כי ידעתי כמה קשה לצלוח אותו. (במשך כל התקופה בה הייתי עם החבר הראשון שלי הוא קרא את הספר הזה בעינויי נפש, אבל אז לא הערכתי את הגדוּלה שבעניין ובעיקר הייתי מרוצה שיהיה לו על מה לדבר עם אבא שלי שכמובן קרא את הספר ואפילו נתן לו ספר פרשנות באנגלית. בטח שלא הבנתי למה ספר צריך פרשנות, מה זה תלמוד? מעולם המשפט little did I know לא היה מדויק יותר).
בסופו של דבר קיבלתי ערב הנסיעה עוד שני ספרים ('מכתבים מנסיעה מדומה' (שבפעם הראשונה בכיתי לכל אורכו בגלל זכרון החבר (לא הראשון, השני)) ו'דופק' (שבכיתי בסופו כי הוא היה מתנה מהחבר) ואל שניהם חזרתי כמה וכמה פעמים ברגעי השבירה מיוליסס. בדואר קיבלתי גם את 'לפני המקום' (בו בכיתי בעיקר משמחה) וגם הוא קיבל ממני יחס מִתְאָווה.
בשלב מסוים הגיע לעיירה שלי בחור ישראלי אז אופציות הקריאה שלי גדלו וגם הספרדית שלי השתפרה וקיבלתי ספרים בודהיסטיים וגם קניתי רומן בספרדית שקראתי במלואו! ולימים הסתבר שתורגם לעברית. כך שחזרתי לארץ כשאני בעמוד 725 בפרק הבנוי משאלות ומתשובות, ובלי הרבה מוטיבציה.
להזכירכם בספר יש 841 עמודים.
לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט של בועז כהן על הספרים המשמעותיים בחייו ותוך שהתחלתי לחשוב שאת חלקם אני צריכה/רוצה לקרוא נזכרתי בפרויקט הלא גמור שלי. שנגמר היום.
אז חוץ מהטפיחה על השכם שנתתי לעצמי, למה לכתוב פוסט על יוליסס? במיוחד שאף פעם לא הייתי טובה בלחשוף את חווית הקריאה שלי, במיוחד לא בספר כזה שזקוק להרבה מילים, והוא באמת ספר שמלווה אותך תקופה ארוכה ואני מאמינה שימשיך לעשות כן. ספר שקשה לחשוב איך אפשר לכתוב או לחדש לאחריו ולא רק בגלל הפרק האחרון המפורסם, אלא גם שורות כמו (ודווקא מתוך פרק השאלות-תשובות)-
מהו במים שעורר בבלום, אוהב-מים, שואב-מים, נושא-מים השב אל הכיריים, הערצה?
האוניברסאליות שבהם, השוויוניות הדמוקרטית שלהם והנאמנות לטבעם השואף למצוא את המפלס המתאים לו…. חשאיותם במעיינות וברטיבות סמויה…. כושרם לנקות, להרוות צמא, לכבות אש, להזין צמחייה…. התועלת המופקת בהם בתעלות, בנהרות ראויים לשַיִט… הימצאותם בכל ואף בגוף האדם המורכב מ90% מים; הנזק הנגרם מן האדים הנפלטים מהם באגמי טיט, ביצות ממאירות, מי פרחים שנבלו, שלוליות של מים עומדים בליל ירח מתמעט. (שתבינו שבמקום הנקודות שרשמתי יש עוד ועוד תיאורים על המים)
ובנוסף יש אחרים שתיארו יפה מאוד את הספר השובה הזה כמו זו או זה.
ולא סתם בחרתי בשם תואר הזה, שובה, כי זה בעצם המסר או הטעם לכתיבת הפוסט על יוליסס- השבי המתמשך של גלעד שליט.
למי שלא יודע אז יוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס, דמות מיתולוגית שהתפרסם בעיקר במסעו הביתה. מסע שנמשך עשרים שנה בגלל מלחמת טרויה ועוד סיבות מכשילות אחרות שעליהן אפשר לקרוא באיליאדה ובאודיסאה. השיבה הביתה היא מוטיב מיתי, ספרותי, קולנועי ומה לא, אבל בעיקר מאוד אנושי. גם הדתות משתמשות בו, כולנו רוצים לחזור לגן העדן וכמובן גם הפסיכולוגיה- הכמיהה לרחם, לאחזקה של האם, לרגע לפני שנפלנו לפה.
כמובן שאני מאחלת לגלעד שליט לחזור במהרה הביתה, אבל ממש במהרה ולא משנה מה המחיר. זה לא אבסורד שמזכירים את המילה 'מחיר' כשמדובר בחיי אדם? חיים ממש! (בניגוד לגופות של חיילים שתמורתם שיחררו אסירים) ועוד במדינה שמתיימרת להיות יהודית שיש בה את המוטו 'המציל נפש אחת, מציל עולם ומלואו'.
ומה זה המחיר הזה? שחרור "מחבלים". נמאס כבר מהטרמינולוגיה של העיתונות שקוראת לכל שב"חניק מחבל או לצורך העניין אם להודות על האמת לכל ערבי מחבל פוטנציאלי. מדהים כמה אנשים חושבים שהשחרור של כל-כך הרבה אנשים (שכן, אולי חלק אחראים בעבר למוות של אנשים) יכול להזיק למדינה. הרי ממילא אויבים יש בשפע, ואף אחד לא מדבר איתם, אז מה זה משנה שיצטרפו אליהם עוד כמה שאנחנו שפטנו במשפטי שדה נוסח 'הרצחת וגם ירשת'? לא לשכוח שגלעד מבחינת מי שמחזיק אותו הוא חייל בצבא הכיבוש ומבחינתם גם לו יש 'דם על הידיים'. מי אנחנו שנחליט.
ועוד מילה על מחיר- כל מי שמדבר על תנאי העסקה, במיוחד אם הוא הורה, הוא פשוט חצוף. אם אנשים רק יתאמנו לשים את עצמם בנעליים של הוריו של גלעד אני בטוחה שבין רגע דעותיהם הנחרצות ישתנו. ואל נאמר שזהו מצב קיצוני, כי בפוטנציה, במדינה שלנו, (ואני לא אומרת את זה בגלל אלמנט ההפחדה), כל הורה יכול להיות בנעליהם. יש פה ראיון מדהים של אם שכולה מלאת אמפתיה והבנה למצב "האוייב".
כשמביאים ילד לעולם צריך לדעת שיפגעו בו. (כולל הוריו) ובכל זאת אנשים מביאים ילדים ועושים כמיטב יכולתם לשמור עליהם. לא ככה?
הכתבות האחרונותהאלו הוציאו אותי מדעתי, לחשוב שהולכים להרע את התנאים של האסירים הביטחוניים שגם ככה גרועים. במסגרת התנדבותי בכלא באר-שבע עליה קצת כתבתי פה, לא פגשתי ולא נכנסתי לאגפים של האסירים הביטחוניים, אבל הספיק לי לשמוע איך מדברים עליהם הסוהרים וקציני החינוך שלשם מגיעים חומרי האוניברסיטה הפתוחה בשבילם (ושעכשיו רוצים למנוע אותם מלהגיע ליעדם).
וגם אלו שרוצים בשחרורו של שליט, כמו בכתבה הזו לא מבינים שה"אוייב" הוא לא האסירים או אלו שלא יבואו לבקר אותם, אלא המנהיגים הפחדנים שלא מסוגלים להגיע להסכמה.
זה לא מוטרף שמדינה גדולה ומחומשת עושה מאבק וחשבונות על חשבון ילד אחד שהיא שלחה לצבא שלה?
חבל שבימינו אין מפלצות שצריך להילחם בהם כדי לחזור הביתה, רק אנשים ופוליטיקאים שמונעים משנאה (שבבסיסה פחד) ומתאוות שלטון.
ביוליסס יש משפט יפה שאני לא אבאר את הקשרו- זה יחתום את הרשימה כמוטו זֵן
"אנשים מוכנים לסבול נשיכה של זאב אבל מה שבאמת משגע אותם זה נשיכה של כבשה".
מי ייתן וגלעד ישוחרר בקרוב, שדרכו חזרה תהיה כמו קפיצת הדרך שיזכה לפנק את עצמו, לספר את סיפור השיבה שלו בנחת ולשבת לקרוא במה שיבחר.
תגובות
טוב שיהיה כבר הוא ואז ביקשתי בעיניים ששוב הוא יבקש כן והוא ביקש שאני כן תגידי כן פרח ההרים שלי וחיבקתי קודם כן ומשכתי אלי שירגיש את השדיים כל הבושם כן והלב דפק כמו מטורף וכן אמרתי כן אני רוצה כן
לפוסט מקסים כזה ומלא אהבה לספרים כזה אי אפשר שלא להוסיף את סוף המונולוג של מולי בלום שמסיים את הספר באחד מקטעי האהבה היפים ביותר אם לא היפה ביותר שנכתבו אי פעם.
וחוץ מזה כמוןב שאני יותר ממסכימה עם כל מילה שכתבת לגבי גלעד שליט, פרשת "המחיר", "דם על הידיים" וכו'.
תודה אסתי. אכן, ציטוט מפעים. זה גם באמת לא ספר שאפשר "להרוס", במובן ספויילר, את הסוף שלו. אז תודה. ולגבי גלעד, אני שמחה שהתגובה הראשונה מסכימה, כי משום מה חששתי שאנשים לא יקבלו את דבריי.
נו באמת. ראי את משפחת שליט, אל מי היא יכולה לפנות, אל ראש הממשלה? אל שרי הממשלה? אל הנשיא הצרפתי? אל הציבור הישראלי? אל הפטריוטים שאינם מוכנים לעסקות עם האויב? היא בפירוש נלחמת מול מפלצת בעלת אלף ראשים. המפלצות האלה נוכחות היום כפי שנכחו לפני אלף שנה, רק שהיום אנחנו מתביישים לדבר עליהן כעל ישות נוכחת.
הציטוט הזה מדבריך נשמט מכותרת התגובה שלי.
שלום אביגיל, ממליצה לך לעבור לפונט וריווח יותר נוחים לקריאה. מה שכתבת מעניין אבל נשברתי בחצי הדרך כי קשה לקרוא
נועם- יש משהו בדבריך, אבל למפלצות אפשר לערוף את הראש, הן רק רעות, וגיבור טוב באמת, יכול לנצח אותן. האנשים שהזכרת הם בני-אדם, ויש להם כל מיני צדדים, הם הורים וילדים וגם להם לפעמים כואבת הבטן ובכלל גם הם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול.
ולצערי במדינה כמו שלנו שזה עתה שמעתי (ואולי אכתוב על זה בלוג) מפנה בית כלא גדול במרכז כדי לייעד אותו למהגרי עבודה, כי הם צופים שבקרוב תחל תרעומת של אבטלה וחיצי השנאה יופנו כלפי העובדים הזרים שהם כמובן מהגרי עבודה. בקיצור, בדמינה כמו שלנו, גיבור, וכמה טוב שהוא לא יהיה, יכול ממש להפסיד. אז דעתי נשארת כפי שהייתה בבלוג. (אתה חושב שלפני אלף שנים באמת היו מפלצות.
ורעות, תודה, מקווה שעכשיו זה יותר טוב.
הא! ידעתי שבסוף מישהו ישכנע אותי לצלול אל הספר הזה שוב. עשית עבודה טובה.
אביגיל, גדלתי בבית חילוני מאוד וגם די אנטי דתי. אח אחד שלי ויתר על בר מצווה. השני למד אצל אביך לקראת בר המצווה ועלה לתורה בבית הכנסת בעומר.
אני, אני באתי קצת, ואז עוד קצת. כמה שנים באתי מדי פעם, ובית הכנסת בעומר היה לי מקום בטוח וטוב.
כשפגשתי איש דתי, הרבה שנים אחר כך, לא פחדתי. גם מהכיפה והציצית של בני אני לא מפחדת. הרב גרץ לימד אותי לאהוב את היהדות, ולא לפחד ממנה אפילו קצת.
עכשיו את עשית לי חשק לקרוא את הספר הזה, ושמחתי שזו דווקא את 🙂
ודאי שהיו לפני אלף שנה מפלצות. כפי שיש היום. אחת הרעות החולות של ה"קדמה", היא דחיקתה של החשיבה המיתית והגחכתה.
גם לפני אלף ואלפיים שנה לא קמו בבוקר ויצאו להילחם במפלצות, ויש להניח שמי שעשה כך נראה מטופש בעיני בני זמנו כפי שהוא נראה מטופש בעינינו. ואולם המפלצות הן דרך לתאר את העולם ואת הכוחות הרעים והטובים הפועלים בו, דרך שלעתים היא מוצלחת ועשירה הרבה יותר מתיאור אנשים עם כאב בטן.
רוני- תודה. תודה על זה שאני כבר לא יכולה להתכווץ שחושפים את העיסוק הרבני של אבא שלי, כי הנה אני עושה בו שימוש פומבי. איזה כיף שתקראי את יוליסס, בטח יהיו לך אינסייטים, אבל קחי את הזמן. (אני ואחיך, תומר, מתרגלים יחד והוא אמר שבטח תהיה לנו שפה משותפת, אז הנה היא מתחילה)
נועם- מצד אחד מסכימה איתך, מצד שני, כיוון שהכל יציר מוחנו יש לי בעיה עדיין עם כוחות רק רעים ורק טובים. מה אני אוהבת בספרות של ימינו זה הירידה לפרטים של כאבי הבטן, והסיבות להיווצרותם. (תחשוב על תיאורי הארוחות של תומאס מאן בהר הקסמים) ראיתי את רשימתך על גרוסמן ועל אף שבגדול גדול יש דברים בגו' בכל זאת אהבתי בדיוק אותם. אורה ואורה ואורה. מדקדקת בפנימיותה הלעיתים מלאה, אבל מדקדקת.
This pointsg knocked my socks off