יום האדמה – באר-שבע

יום האדמה השלושים ושלוש, בדיוק בגילי החגיגי שאני מתפארת בו.

בבאר-שבע כל יום זה יום אדמה כי היא כל-כך נוכחת. לפעמים סופה קטנה מעיפה לך חלקים ממנה ישר לפנים. לפעמים מספיק מבט לבניינים, שכולם, חוץ אולי מבניין התיאטרון החדיש והמכוער, נראים בכוונת משורר כמו אדמה. אדמה במובנה הישן והטוב. האם מונח כזה קיים פה במדינה שלנו? בבאר-שבע גם המהלכים על האדמה מדגמנים קיבוץ גלויות ושורשים ושאלות על מי הם תושבי המקור.

בערב יום האדמה, ביטוי משונה, הלכתי ל2 אירועי תרבות שונים. אחד מהם (הצגה) נקבע מראש כך שנאלצתי לצאת מהאירוע הראשון שהיה פתיחת תערוכה של האמנית תחריר אל זבידי במסגרת התכנסות לציון יום האדמה במקלט של הפורום לדו-קיום בנגב.

תחריר, ילידת 1987 לקחה חמש עשרה מפות הסברה בערבית של ארץ ישראל משנת 1948. היא השתמשה בתצלומים של בני משפחתה שמתגוררים בעזה וציירה את דמויותיהם בחומר בו משתמשים לציור על זכוכית. לבסוף היא תפרה עם חוט אדום תכי תפירה או אם להיות מדוייקת כפי ששמעתי אישה אחת מסבירה בתערוכה- תפרה מיכלב, כזה שרואים את קצהו משתלשל מהמפה. רק מלקרוא את ההגדרה של מיכלב בויקפידיה (מי היה מאמין שאפילו זה נמצא שם) אפשר להבין שלכך בדיוק כיוונה תחריר בעבודות היפיפיות שלה שאפשר לראות אחת מהן כאן  באיכות לא מספקת של הזמנה. (אגב, אתם מוזמנים לבאר-שבע לבוא ולהתרשם בעצמכם, הפרטים בהזמנה.)

מתוך ויקיפדיה- "מיכלב" מלשון חיבור, כליבה (תפירה). תך זמני המיועד להצמדת חלקי בד עד שייתפר התפר האמיתי. כמו כן, אינו משאיר סימנים רבים בבד במקרה של פרימה. שימוש נוסף הוא לצורך כיווץ בד, כאשר יש לכווץ רק צד אחד של חלקי הבד המוצמדים.

הכיבוש כמובן משאיר סימנים, ופרימה של שני העמים היא דבר שרק הולך ומתרחק. אכן לצורך כיווץ המדינה או לבישתה בנוחות על הגוף שתי העמים רוצים לכווץ רק צד אחד, אבל במקרה שלנו זה פשוט לא אפשרי, כולנו עושים צומוד לאדמה. ולכן הצפייה בעבודות מכאיבה, תחושה שחוטי הצמר (שאצלנו הם צמודים ליד כמזל) הם בעצם תפרים של פצע שותת, יוצרים גבולות כאב בינינו לבין האדמה, בינינו לבני המשפחה. שמעתי אישה מעירה שהתערוכה רכה אבל אני הרגשתי שהיא דווקא מדממת. במקום פרצופים היא הותירה למפה למלא אותם, הזהות של האנשים הללו קשורה לאדמה היא אמרה. את התערוכה היא יצרה בהשראת סבתא שלה. זה היה מעניין לראות את תחריר מתרגשת בעברית. היא סיפרה שהסבתא הייתה יושבת ומתבוננת בדף דהוי עתיק שלבש צבע חום עם השנים. הדף היה הטאבו של האדמות והפרדסים. ולמה את שומרת? שאלה תחריר כמו בסיפור כיפה אדומה והסבתא ענתה שיום אחד, תחזור לנו ארצנו וילדיה יטעו בה שוב. כבר כילדה תחריר הרגישה את התקווה שיש לסבתא, תקווה שמכסה על המכשולים. מאז לתחריר יש הרבה שאלות על ארץ, מולדת וגבול שמפריד בין אנשים.

 

אחרי החלק הראשון, עלה פרופ' גדי אלגזי לדבר על גזענות ואזרחות. היה מדהים לראות איך אלגזי שהגיע ישר מהרכבת עלה לדבר ברהיטות ובבהירות מופלאה. לצערי נאלצתי לעזוב באמצע. הוא עשה סקירה קצרצרה של יום האדמה והזכיר שהכל התחיל בשנת 1975 כשפרסמו את התוכניות לייהוד הגליל. הוא הזכיר שם שלא הכרתי, ישראל קניג שבגלל דוח שהודלף במלואו התאפשר הצצה למנטאליות של המנהיגים דאז, היינו גזענות.

מצאתי באינטרנט קטע ממחיש- הפקעת אדמות אלו (20,000 דונם) היו במקביל לכתיבתו של "מסמך קניג" שהכין ישראל קניג, שהיה במשך עשרים ושש שנה הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, והוצא לאור בעיתון "על המשמר" בשנת 1976. המסמך כלל בתוכו תוכנית של נישול והפקעת אדמות ערביות ושינוי המאזן הדמוגרפי בגליל במטרה לייהד האזור. זאת, בנוסף להתייחסותו לתחומים אחרים כמו עידוד הגירת הערבים לחו"ל והגדלת המכשולים בפני ערבים לקבלה לאוניברסיטאות, ובניית מפלגה ערבית שתהיה הזרוע של הממשלה לאותה אוכלוסיה. ראוי לציין שלפני מספר שנים אמר קניג לעיתונאי "הארץ" שידיד שלו, "נוצרי עשיר מנצרת", עדיין מודה לו על כך שלפני שנים שכנע אותו להגר לקנדה. הנימוק של קניג היה: "לילדים שלך לא יהיה פה טוב אף פעם"

מהאירוע המעציב הזה אבל שלפחות גרם לי להבין שוב את הגדולה של הפורום לדו-קיום האקטיבי כל-כך של באר-שבע הלכתי לאירוע משמח אחר- הפקה של תרנגול כפרות בביצוע של בוגרי בית הספר למשחק בבאר-שבע. הידעתם שיש כזה בית-ספר? ועוד בית-ספר טוב (על סמך ההפקה שראיתי) והוא ממוקם בדיוק איפה שפעם היה בית העם כלומר תיאטרון באר-שבע בו זכיתי לראות הצגות רבות בילדותי.

לא אכנס עכשיו להשוואות בין תכני המאבקים, בין היצירות שבאות מכאב או המחיקות התרבותיות שעשתה ישראל בחיים הקצרים שלה.

בדרך חזרה הביתה מהאירועים, מנסיעה דרך הפיתוח בבאר-שבע שבא על חשבון אנשים אחרים, חשבתי על זה שבחיים שלי פה אני נאלצת לקבל את הגזל שעשינו לסבתא של תחריר ולעוד רבים אחרים. תחושת המועקה הצטמצמה למשפט שמסיים את ההצגה ונדמה לי שגם את הספר של אלי עמיר שלא קראתי מאז התיכון. "בדקות מעטות נרדמתי, אבל בשנתי הסתובב מעל ראשי תרנגול כרות ראש".

אלה החיים פה בינתיים, או אולי לתמיד על אדמה גזולה עם ראש כרות.

 

דווקא בדברים של פרופסור אלגזי הייתה נימה של אופטימיות כשאמר שמה שהמיעוט הלאומי השיג למען עצמו הוא השיג למען כולם. אם זה זכות למחאה, אם זה מאבק נגד האלימות של הזרוע המבצעת וכמובן הזכות לשביתה. כמובן שלא חסר להביט סביב ולראות את המרחק שעוד יש לעשות.

אלא שעכשיו, בדיוק עכשיו, אפשר לראות איך גלגלי הגזענות ממשיכים לפעול. גם ברכבת שבימינו אין בה גלגלים…. וזה מזכיר לי כמובן שבפעם שעברה שהייתי בכלא באר-שבע, אחד האסירים הצביע על כך שרוב המשתתפים בחוג מדיטציה שלי הם ערבים. אסיר אחר (גם כן ערבי) לא הבין טוב את השאלה וחשב שהשאלה היא לגבי אחוז האסירים בכלא בכלל. הוא ענה בלהט- "בגלל שאין לנו איפה לעבוד. גם אם סיימתי הנדסת מכונאות, כשחיפשתי עבודה בשנות העשרים, בכל מקום היה צריך תעודת שחרור מהצבא. ומה לעשות שלא עשיתי צבא. אז הנה אני פה". הוא סיים והבחור לידו הסביר לו שהוא לא הבין את השאלה, אבל כמובן הסכים איתו והוסיף- "וגם אם אצא מפה, לאיזה עבודה אני בדיוק חוזר?"

 

והנה שיר שלא הצלחתי לפרסם בשום מקום. הסאונד-טרק שלו הוא "עיר של קיץ" ששר ברי סחרוף למילים של מיכה שטרית.

 

19.1.2009

ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,

מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר

שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה

מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים

מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה

והשמיים מתרחבים באין סוף

והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים

לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת

מיקומה הנכון על חוט תיל.

 

ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא

שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא

טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה

לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת

בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים

כמו הספרה שמונה.

 

ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,

האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,

שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש

בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל

השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס

או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.

 

עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע

האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב

איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב

פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט

בארץ אחרת ביד חזקה.

 

וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי

מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן

ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה

ואנשים ומזוודותיהם חוזרים לבאר-שבע והשמש

נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן

להבחין איך ואם שבים שם הביתה.

 

מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים

חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון

רק בצד אחד של השמש כי בעזה

יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל

יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה

כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: