הכלא הפרטי. שלי?

אם האסירים להם אני מעבירה מדיטציה היו קוראים את הפוסט הזה אולי הם היו נושמים לרווחה ורואים שאני לא תמיד מחייכת וגם לי יש נקודות שבירה. לא שאני מנסה לייצר תדמית של מוארת או של מישהי ללא בעיות, להפך אני משתפת אותם בקשיי התרגול. אבל מה לעשות, איכשהו (כנראה בזכותם) הם רואים אותי תמיד מחייכת, מקבלת, יושבת בישיבה מזרחית כמו פסל כל משך השיעור. סבלנית גם כשהם מרעישים, צוחקים, מדברים בערבית/רוסית, נמרחים על אסיר אחר או סתם לא מורידים נעליים ויוצאים באמצע לעשן למרות שאסור. אחד מהאסירים פעם אמר לי "איך אני מחכה ליום שבו את תתפרצי ותחטפי עלינו את הג'ננה"

אמרתי לו שגם בחיים שלי (לא אלו של התרגול ולא אלו שלפני התרגול) אני לא חושבת שהתפרצות כזו תקרה, כאילו בזבזתי את הכעס בילדותי המוקדמת (שעל כך אני מתפתה כל-כך לכתוב, על כך תוכלו לקרוא בספרי כשייצא לאור….) 

אבל באמת איכשהו (וגם אם בדרך, מכל מיני סיבות, אני מתבאסת שאני בכלל נוסעת לשם) אני תמיד מגיעה אליהם עם לב פתוח שרואה את הקושי שלהם ושל אלו ששומרים עליהם. בשביל להבין למה זה לא משנה מה הם עשו, כלומר למה הם יושבים שם ואיך נראה הסבל שלהם, אני אביא דוגמית קטנה. גברים משחקים בחצר פינג-פונג. אם עף להם הכדור, הם צריכים לבקש ממבוגר אחר שיפתח להם את הדלת של החצר בשביל ללכת להביא את הכדור.

יותר מחודש שאני אומרת לעצמי שאכתוב על הכלא הפרטי שלשמחתי יש בג"ץ כנגד פתיחתו ולצערי זה בטח לא יעזור כי המבנה כפי שדיווחו בכתבה המעצבנת והמגמתית מאוד הזו וכפי שאני בעצמי בודקת כבר כמה שבועות הולך ונבנה. השבוע סימנו פסים לבנים לחנייה וחנייה זה בימינו סוג של אבן-פינה, לא?

אז היום, הלילה, או יותר נכון זה כבר כמה ימים שאני בחוסר שקט ובחוסר ריכוז ואני רואה כמה קשה לקבל את המצב ואת עצמי כפי שאני אני נזכרת במה זה אומר להיות בכלא. ועוד פרטי ואישי כמו שיש לי. ולי יש פריבלגיה שאני לא תלויה בקנטינה שנפתחת פעם בחודש ואני אוכלת עוד ועוד קערות פופקורן וגם אגוזים וצימוקים (שיהיה אלמנט בריא) וזה אחרי שלוש קעריות המרק מלאות שקדי מרק או יותר נכון שקדי מרק עם קצת רטוב ובכלל כמו בפתיח המופתי של הסרט "אדפטיישן" כל דקה מול המחשב מוסטת למחשבה על אוכל ומיד הקימה להשיג אותו.

הכלי הכי נכון ומסייע זה לקבל שעכשיו זו תקופת השמנה. עוד אחת.

וגם לזכור מה שאני אומרת לאסירים, שאנחנו עושים מדיטציה כי זה כלי, טכניקה שיכולה לעזור לעצמנו, זו תרופה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו כל הזמן והיא זמינה.

ובנוסף לקבל שאני לא עומדת בקצב העריכה של עצמי, ממש לא, אבל לפחות אני לא שוקעת בהרהורים של מה הטעם לכתוב ספר, לפרסם אותו וכו' אלא בוטחת בדרך שלי וברצון ופשוט לעשות זאת בשביל לעשות. (וגם לא לעשות זה לפעמים לעשות, נכון בודהה?) ואם לא, אז ביכולתי לעשות משהו טיפה מועיל, אולי.

והכלי הזה זה לכתוב כמה מילים אישיות שיעבירו את הסכנה בכלא הפרטי כפי שראיתי שכתבה פה יפה אבירמה גולן.

ולא להצטער שאין לי מצלמה שתראה את העובדים עם הקסדות הצהובות מכינים את הכלא החדש בדלתות פתוחות לרווחה.

אז אפשר לראות בתמונות שהכלא צבוע מבחוץ בצבעי גלידה שממש לא מתאימים לנוף הצהוב-אפור היפה שלנו ועוד יותר מבליטים את ההתיישבות הבדואית הצמודה לגדר של כל המתחם. זה אומר שהאוהלים נושקים לגדר וילדים עוברים רכובים על חמור בין מגרש החנייה.

לא יודעת אם זה עובר אבל בית הכלא בניהול פרטי צמוד, אבל ממש צמוד לבית הכלא של באר-שבע שמורכב משלושה בית כלא פנימיים וגדולים- אשל, אוהלי קידר ודקל. בין המתחם של הפרטי לזה הרגיל מפרידה גדר תיל, למה? כדי שהאסירים הרגילים ירצו להטיב תנאיהם בכלא הפרטי?

פתאום אני מגלה שאין לי מה לכתוב, חוץ מלהשמיע את התנגדותי הנחרצת לעניין. על המאבק בהפרטת בתי הסוהר ועל חשיבותו אפשר לקרוא באתר המצויין הזה.

אני יכולה להעיד שבכלא 'אוהלי קידר', בו אני מתנדבת, שמבין השלושה משמש יותר כבית מעצר לא ממש מתרגשים. כלומר לאסירים העצורים (כזכור אפשר להיות עצור עד שנתיים!) אין ממש סיכוי לעבור למבנה החדיש. חוץ מזה, כולם יודעים שמאוד קשה לאסיר להשתקם ולצאת ממעגל הפשיעה והחזרה לכלא. בפעם הקודמת אחד האסירים אמר לי שהוא איבד את הפחד. בפעם הראשונה הוא נכנס בגיל שמונה-עשרה ולפני זה תמיד הוא פחד לא לעשות עברות כדי שלא להיכנס לכלא, פחד מהלא הנודע. אחרי שישב בכלא שנתיים, פתאום הוא שם לב שעכשיו שהוא יודע מה זה כלא, הוא יודע שזה לא כזה סיוט נוראי ושיהיה בסדר. לפי התנאים שמפרסמים אנשי הכלא הפרטי כדי למצוא חן, למרות שברור שהם לא יעמדו בהם וכלא הוא כלא הוא כלא, זה יכול להיות "דירבון" או פחות מכשול לאסיר שיודע שהוא הולך להיכלא.

כן מתוכנן שם אגף של חינוך (כי זה לפי החוזה) ובגלל ששאלתי אמרו שיש דיבורים על סוהרים ובעלי תפקידי אחרים שכבר חתמו על חוזים עם החברה המנהלת ונראה שיש פרגון למהלך.

בביקוריי השבועיים בכלא אני רואה רק אנשים נחמדים שמסבירים לי פנים, החל משומרי הכניסה, פותחי הדלתות האנונימיים שלפעמים יוצאים מאיזו דלת כדי לשאול אותי לאן אני הולכת ואם אני קצינת מבחן. (אני כבר נכנסת בעצמי עם תעודת שב"ס אישית) וכמובן קציני וקצינות החינוך שעושים כלשון המליצה עבודת קודש. ובכל זאת לא הייתי רוצה לדמיין כלא בניהול פרטי. גם בגלל הדעות המלומדות כנגד ההפרטה שכאמור אפשר לקרוא כאן  וגם בגלל החצר הכללית שנמצאת בין האגפים של תאי האסירים לבין מתחם החינוך, המרפאה וכו' שלמעשה היא (החצר) היא סוג של מעבר כי לאסירים אסור לשהות שם למרות שיש שם שולחנות פיקניק, עצי דקל ואזדרכת ו…. כלובי ציפורים נטושים. מסתבר שפעם היו שם תוכים ועדיין אפשר לראות את כלי ההשקייה שכנראה בימים טובים יותר אפשרו לאסירים לטפל בחיות. גם הכתובת מעל הכלובים עוד שם-  חביבה עליי ביותר חברת בעלי החיים, הם אינם שואלים שאלות ואינם מותחים ביקורת.

הציפורים יכלו לבחור להתעופף, אולי חברת בני האדם לא מצאה חן בעיניהם, קשה להאמין שבכלא החדש, הצבעוני מבחוץ, שלא ראיתי בו ניצני גינה, הן יבחרו סתם, מטוב ליבן להשתכן מחדש.