כך נפתחת פרשת ויקרא ובעצם ספר ויקרא כולו (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: (ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:
מעניין? לא ממש. עומד במבחן הזמן? מזל שלא. אז מה כן? חוץ מעידוד סמוי לצמחונות (שעל כך כבר כתבתי פה ואגב יש בפרשה גם קורבנות הבאים מן הצומח)
ספר ויקרא שנקרא גם ספר הכוהנים הוא ספר די משמים שכולל עשר פרשיות רובן ככולן משמימות. רובו הגדול עוסק בחוקים ומצוות הנוגעים לתורת הקורבנות (שלשמחתנו חלפה מהעולם) ולמעשיי הכוהנים המשרתים במקדש (שהוחלף במקדש אחר פחות מדמם).
על פניו יש לומר שזה ספר לא רלבנטי. ממש לא רלבנטי. אבל מיליוני יהודים כנראה לא טועים או שאולי כן? ומילא היהודים הנוכחיים, הרי כל הרבנים והנשים המועטות שהרכיבו את חכמנו זיכרונם לברכה- היינו חז"ל טרחו ליצור מדרשים, הלכות ובכלל את ארון הספרים היהודים כדי שלא נשליך את הספר לעת זקנה אלא שנלמד ממנו משהו. עובדה שאף אחד לא מוציא מהדורה של הספר הנמכר בכל הזמנים- בלי ספר ויקרא. ולמי שרוצה לקרוא פרשנויות מסורתיות של ימינו הנה קישור לכמה מהן מאוגדות ולעוד אחת טיפה שונה.
ובכל זאת, למרות השכנועים וההסברים ועל אף שלימדתי השבוע את הפרשה, זה חומר קשה לקריאה, כמעט כמו הכתבה הזו שקוראת את המלחמה האחרונה קצת אחרת ומבפנים ולהבדיל. (אגב, תמיד כשבאים ללמד את פרשות ספר ויקרא מדברים על קורבן, על קורבן בימינו, על החיים בישראל כהקרבה, על קירבה ועוד. ותמיד ימי הזיכרון נופלים בתקופת ספר ויקרא, בדרך כלל בפרשות 'אחרי מות' או 'קדושים' העוקב).
אבל לא על קורבנות אני רוצה לכתוב (לא הפעם לפחות) אלא על הקריאה.
הקריאה שהעניקה את השם לספר היא כמובן קריאה של אדם לחברו או אלוהים לשליחו, אבל עם השנים, התרבות האנושית למדה לקרוא אותיות, שפה ולקרוא לחוויה כולה של קליטה והטמעה- קריאה.
הכל התחיל לאחר שסיימתי ללמד את הפרשה בבאר-שבע ונסעתי לבקר חברה. היא ואמה החרוצות כבר החלו במלאכת הניקיון לפסח ועשו סדר בספרי הילדים של הבית. הספרים המיתולוגיים של נחום גוטמן, פוצ'ו, אבנר כרמלי, דבורה עומר, יעל רוזמן ועוד רבים וטובים נערמו ונשקלו. איתם היו עוד ספרים בני זמנם, פחות מפורסמים אומנם, אבל לצער כולנו גם כמו הראשונים שהזכרתי הצטיירו כפחות רלבנטיים. כן, כמה שהספרים הללו יפים וטומנים בתוכם את ריחות וטעמי ילדותינו (ובאמת רבים מהם חזרו נקיים למדף בגלל הנוסטלגיה) הם באמת פחות רלבנטיים לימינו. ולא רק כי במערכת החינוך צריכים לעשות שיעור ספרייה כדי לחייב ילדים לשהות בספרייה ולקרוא את "מוצריה".
אז למה? כי ימים של בניית הארץ, התמודדות עם פאדיון (היום קוראים לזה מחבלים כמובן והמפגש מתוקשר בצורה אחרת לגמרי), עולים חדשים שמגיעים לכיתה (וכן, דווקא בימינו יש עולים, אבל רוב הסיכויים שהם לא משתלבים במערכת הרגילה), הצטרפות ל'הגנה' וחיי פנימייה ועבודה (או סתם חיים של חופש גדול, הליכה לים, משחקי כדור בשכונה ועוד) כל אלו הם פשוט לא סגנון החיים של ילדים ונוער בימינו. ולא רק התוכן כי אם השפה, ילד שלא לומד כמו האחיינים שלי בבית ספר ממלכתי-דתי יכול להסיק שספר שמופיע בו ביטוי כמו- 'תפס אותם בקלקלתם' כתוב בשפת קודש.
אז האם יש כזה דבר ספר רלבנטי? האם צריך לפרסם את הספרים מפעם עם פירוש רש"י כמו 'הילדים לא יכלו להיחלץ על-ידי סימוס 'הצילו' כי לא היו אז פלאפונים'. או 'לא ראו טלוויזיה באמצע הלילה כי היה רק ערוץ אחד'. ועוד הסברים על מכולת, התכתבות במכתבים, שתייה בברזיה או כתיבת יומן. (נכון שהיום יש את 'יומנו של חנון' שגם האחיין הדתי שלי מכור אליו, אבל למה נאלצתי לקנות בשקל את 'יומנה הפרטי של שירלי' שהספרייה הוציאה ממעגל הקריאה והיה בזמנו 'רב מכר' של ילדים? גילוי נאות- הספר שאהבתי מאוד בילדותי הפך למציאות שנתקלתי בגיל הנעורים בשירלי כוכבת הספר שעד היום היא חברה שלי)
אין לי טענה מוצקה ולא הצעה לסדר היום, וגם לא צער על נפלאות העבר אלא בעיקר שאלות. מה הסיכוי שילדים יקראו את הספרים שעשו אותנו מי שאנחנו ומי הם יהיו עכשיו שיש להם באוטו מסכי טלוויזיה ובמקום לדמיין אי בודד או לקרוא עליו הם יכולים לצפות בתוכנית הישרדות.
כן, יש לי פה גם נגיעה אישית, או אינטרס, כי בתור כותבת, אני רוצה שיגדלו פה קוראים.
ולסיום בכל זאת קצת על אשמה, כי מה הם קורבנות אם לא כפרה על אשמה. בסוף השבוע שעבר זכיתי להיות בסמינר שהעביר קית' דאומן ששני חברי ראיינו אותו ועל כך אפשר לקרוא פה ופה. קית' ידוע בגישתו הישירה לדברים, לטבע התודעה המואר שיש לכולנו. תפקידו כמורה, היא רק לאפשר לנו לראות את זה, לגעת בזה, לחות את זה בצורה שמשאירה חותם כמו זרע או נבט שאנחנו יכולים להחליט לפתח. כמו התרגול הבודהיסטי שרובו הוא תזכורת. החל מתזכורת לארבע האמיתות הנאצלות, לשלושת מאפייני המציאות ובכלל לטבע הדברים, כפי שהם.
מאוד אהבתי שקית' אמר שכל הדתות ודרגות הכמורה/כוהנה שבהם תמיד יאמרו לך שאתה לא בסדר. תמיד יראו לך איך להשתפר ומה לתקן ויציעו את הדרך שלהם כדי שתהפוך לבנאדם טוב יותר.
רק בבודהיזם יתחילו מכך שהכל טוב כפי שהוא. לא טוב, אלא מושלם, אבל לא ממובן שיפוטי-ערכי של מצוין שראוי למדליה, אלא מלשון שלמות הדברים. כן, זה מורכב להסביר את זה וכל אחד צריך לחוות את זה בעצמו. וממש לא צריך להיות בודהיסט בשביל זה, רק להעיז, כן להעיז ולפנות זמן להיות עם עצמך בשקט ולראות מה יש שם. לחוות רגש עד הסוף, לתת לו להיות עד שהוא מתפוגג וגם אם הוא לא נעלם וממשיך לכווץ ולשלוט בתודעה שלנו, לקבל אותו כפי שהוא. אם זה עדיין נראה לכם לא מובן או לא נגיש ואתם מתחילים לומר- אני לא יודע איך לעשות מדיטציה או זה לא בשבילי אז דעו שאין כזה דבר. מדיטציה (כפי שאני מתרגלת) היא התבוננות ואת זה כולם יכולים לעשות. או במילים של מיכל שיזמה בארץ את לימוד המדיטציה לאסירים- אין ציונים על המדיטציה. אי אפשר להיכשל ואי אפשר להצליח, אנחנו מתבוננים. אנחנו כל כך רגילים שבכל דבר אנחנו נבחנים ונשפטים. כולנו שבויים בתוך התגובה האוטומטית הביקורתית שלנו.
אז למי שמרגיש מוכן, ברגע הזה כפי שהוא לנטוש את הקריאה, אז קית' חילק דפים של התרגול הפשוט של דזוגצ'ן ובו משפט "תנו לגוף לנוח כמו גופה בלי תנועה; הישארו שקטים כמו אילמים; הניחו לתודעה כפי שהיא בלי לשנות דבר. הניחו לנוכחות הטהורה להיות בדיוק כפי שהיא, בלי לשנות דבר. הירגעו, ובלי מאמץ, הישארו רפויים במצב הטבעי. זאת ההיערכות של גוף, דיבור ותודעה. אין שיטה טובה מזו".
היום, לא יכולתי שלא לחשוב על דבריו של קית'. להבדיל מהמילים שלו ובכלל מהתרגול שמזוהה עם בודהיזם העברתי היום, כמו בכל שבוע, מדיטציה לאסירים בכלא באר-שבע. לקראת החג ובגלל שינויי מפקד הכלא באתי בשעת הבוקר ובכיתה המקבילה התרחש שיעור צעקני של "המדרשה"- שם קוד לרב שבא ומחזיר אסירים בתשובה, להם הראו סרט צעקני ודיברו אליהם באותות ובמופתים, בעוד שאני בחיוך או סתם בפנים שלא רואות אותם כפושעים (כך לדברי אחד מהם) התמודדתי עם הקושי של האסירים לקבל את עצמם כפי שהם באותו רגע. לעזור להם עם הקושי לעשות מדיטציה של חמש דקות בשביל לחוות שהכל בסדר כפי שהוא. כן, גם עם הרעש של השכנים. (למשמע הצעקות בהתחלה, אסיר ערבי אמר לי- זה לא חוכמה כי הרב הזה הוא בעצמו היה פושע).
בכלל בכלא יש המון רעש וכשמשתתקים שומעים אותו בעוצמה. אין שיעור שמישהו לא מבקש שאביא מוסיקה מרגיעה ואני צריכה להסביר שאנחנו מנסים להיות עם החיים כפי שהם ובחיים כמו שמגלה גיבור הסרט שושנת קהיר הסגולה אין מוזיקת רקע מתאימה. הרעיון למדיטציה בכלא הוא כדי שהם יוכלו לחוות בתוכם, בעצמם קצת חופש. (כמו שאחד היום אמר שאולי ככה הוא לא יחזור לשבת עוד פעם) כל הסיטואציה בה יושבים על מזרנים על הרצפה, קצינת החינוך נמצאת לא נמצאת ומישהו אומר להם לנוח לתוך עצמם, להיות עם הנשימה ושהכל בסדר כפי שהוא, זה ממש מהפכה שקשה לעכל. (עוד קצת מילים שלי על הלימוד בכלא ערב הבחירות כאן)
ועכשיו שאני רוצה לסיים אני חושבת על הקשר בין כל מה שכתבתי ומבינה שקריאה בספר למרות שהיא התבוננות החוצה ולא פנימה, יש לה מן ההשפעה המדיטטיבית. ואני גם מתייחסת לזה בכמה מהקטעים שכתבתי בספר שלי אותו אני עורכת בימים אלו כדי שיעיז לעלות על מדף הספרים ויום אחד להיגנז ממנו. אני מביאה 3 קטעים קצרים שאין בהם שום ספויילר לספר העתידי….
1. התיישבנו על ספסלי העץ ופתחתי את סל הממתקים הירוק שהזכיר לי את תיק הספרייה הירוק גם הוא, שהבאנו לגן עדה בכל יום שישי. שמי הארוך היה רקום עליו בעקמומיות, אבל הוא היה מקודש בעיניי כי בתוכו נשאתי את זכות הבחירה שלי, מקלט ארעי עשוי שלושה- ארבעה ספרים מתחלפים.
2. בבית שלנו לא חסר חומר קריאה באנגלית, אבל לא יכולתי לסרב לביקור בספרייה האהובה שהייתה לי כמו בית שני ושנצרה את סודי הילדותי, הסוד שהאמנתי שהדרך להיהפך לסופרת היא, פשוטו כמשמעו, הדרך הפיזית מהבית שלי אל אותו בית ספרים ששכן במרחק מאתיים ושבעה עשר צעדים מביתי. כרגיל נעימה הספרנית קיבלה את פניי בחיוך חמצמץ. זה לא היה חיוך ששמרה במיוחד בשבילי, אלא הבעת פניה שהתהוותה בשנים של שהייה במחיצת ספרים, כאילו היא הייתה הגננת של אלפי ילדים גאונים ואילמים שלימדו אותה חיוך מקווקו שרומז למשהו מעבר למציאות היום-יום. ברגעים בהם אני וחנוך היינו מתאגדים כדי לצחוק על חשבונם של אחרים, היינו מתבדחים אודות נעימה שמתפרנסת מגביית הקנסות בגין איחורים שהיו נשלחים לבתים פעם בשבוע על גבי פתקיות תכולות. בכאב נזכרתי באותם פרצי צחוק שהיו יריקה לבאר ממנה שתיתי משום שנעימה וחיוכה החמצמץ ליוו אותי בכל שלבי החיים. כשלמדתי לקרוא, הייתי באה מידי ערב להשיב את הספר אל ביתו, עד שבסוף כיתה ב' היא אמרה לי "את לא מוכרחה לסיים את כולו ביום אחד, תני לו להשתהות לידך, לחכות לך אחרי בית הספר, להשפיע עלייך" דבריה הביאו לכך שביקשתי מאמא להשיג לי אישור תכול וחתום המאפשר לי לקחת חמישה ספרים ולא רק שניים. בכיתה ט', למדתי ממנה את הדבר האחרון והוא שאני כבר לא צריכה להסתמך עליה. היא המליצה לי לא לקחת את 'מולכו' כי הוא עוד לא לגילי.
3. 'עירית מהקטמונים' הייתה אחת מסדרות הספרים האהובות עליי והשקעתי הרבה אנרגיה על מנת למצוא את הכרכים החדשים שלה שילדים אחרים, כך חשדתי, החביאו במדפי הספרייה השונים. אהבתי לקרוא סדרות כי הן סייעו לי בקושי להיפרד מספר נאהב ובמיוחד את 'עירית' שפעם נעימה שהבחינה ששאלתיה בפעם השלישית כינתה אותה 'ספר של חיים'.
