פרשת כי תשא… תשא אותנו עד למחלקה הפסיכאטרית?

פרשת כי תשא סוחבת הרבה משא והרבה איסורים. האם זה קשור ואולי מכתיב את חיינו ה"כבדים" כאן?

דודתי האהובה נולדה וגרה בארה"ב ובאיחור אופנתי זכתה לראות רק עכשיו את ואלס עם באשיר. היא מאוד נהנתה מהצפייה וכהרגלה בקודש שלחה על כך מייל לכל מיודעיה. בעצם רק לרשימת בני המשפחה. היא כתבה את אבחנותיה ואמרה שמעניין שאין יותר אנשים בישראל שמאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית. בעצם אני אביא את ניסוחה באנגלית-

 The last thing, which is amazing–perhaps more like a miracle, is that almost every generation in Israel had "its war" and still they could go on and survive the trauma and build the country as they did without everyone being in a psycho ward. That includes the families and children. In 60 years there have been about 5 wars–that's probably more than one for every generation.

 
אני בדרך כלל נמנעת מלהגיב לעשרות המיילים השבועיים שהיא שולחת. רובם בנושאים ציוניים-יהודיים-מחלות ועוד… הפעם הגבתי, הסכמתי עם אבחנותיה לסרט ולסיום רשמתי לה בנימה הומוריסטית

what makes you think israel itself isn't a big "psycho ward"?


 דודתי הופתעה מאוד לקרוא את התגובה שלי והתייחסה בעיקר לאלמנט הצבאי ולהשפעת המלחמות הרשמיות שנערכו כאן ותהתה עד כמה המשפחה שלנו הושפעה מהם (למעט מלחמת יום הכיפורים שאבא שלי מאוד הושפע ממנה נפשית וגם שינתה את חיינו בצורה זו או אחרת). לדעתי היא פספסה את העיקר, כי העניין הוא לא רק המלחמות אלא כל הקיום שלנו כאן. החל ממגורים על אדמות שלקחנו מאנשים אחרים, (שקצת כמו אכילת חיות, אנחנו אלופים בלהכחיש את זה) וכלה בזהות היהודית שבגללה אנחנו פה ושאנחנו כל הזמן נאבקים להתנער או להבין אותה או לחיות אותה בלי להבין מה הבעיה בה.

אתמול 'שמחתי' לראות שהסופר היפני הארוקי מורקאמי חושב ממש כמותי ואני בהחלט אפנה את דודתי למאמרו המקורי.

ואיך כל זה מתקשר לפרשת השבוע "כי תשא"? פרשה שמתחילה בספירה של עם ישראל (משם למדו הדתיים שאסור לספור במספרים את היהודים, כי זה מביא עין רעה אלא צריך לספור אותם באמצעות משהו אחר כמו למשל לפי שמות הפרשות… ) אחר-כך כמיטב המסורת של שתי הפרשות הקודמות יש חלק משעמם בו מפרטים את כלי המשכן ולקינוח הפרק הראשון תזכורת קצרה לשמירת השבת שמזכירה שמי שמחלל אותה מות יומת.

ואז מגיע החלק הפיקנטי- בניית עגל הזהב! כשקוראים את הסיפור כפשוטו, חלקים ממנו נראים כמו סיפור על שני אחים שאחד הלך וביקש מאחיו שיעשה בייביסיטר על הכלב שלו. (אם אתם תוהים כמו בסרט "כשהארי פגש את סאלי" מי משחק בתפקיד הכלב, אז דעו לכם שזה אנחנו, עם ישראל)

פרק לב נפתח בכך שהעם רואה שמשה בושש לרדת מן ההר והם באים לאהרון אחיו ואומרים לו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

השימוש שלהם באלוהים ברבים מספר לנו על שאט הנפש שלהם מכל הסיפור של האלוה המונותיאיסטי שעושה בהם ניסויים במדבר. הם רוצים את כל האלילים הזכורים להם ממצריים שילכו לפניהם, שיראו אותם.

הדבר שמשכנע אותי שהם באמת אמרו דברים אלו הוא האמינות של האמירה של העם קצר הרוח- מה היה לו?

אהרון מנסה למשוך את הזמן ומבקש מהם את הדבר שהוא חושב שהם לא יוותרו עליו בקלות- את הזהב. טוב, ממילא הם לקחו (השאילו על פי הכתוב) את הזהב מהמצרים ותוך שניות נכתב- ויתפרקו כל העם, כלומר התפרקו מנזמי הזהב באוזניהם. (מעניין שמבחינת המסורת הנשים דווקא לא לקחו חלק בהתפרקות הזו וסירבו לתת את נזמיהן) ועכשיו הוא יוצר מהזהב עגל ובונה לבדו את המזבח (שוב הפרשנות מסבירה שאהרון רצה לבנות לבדו משני טעמים. "שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא).

ואכן משה מגיע וכועס מאוד! כל-כך כועס שהוא משליך מידיו את הלוחות ומשבר אותם. אחר-כך הזעם ממשיך להניע אותו והוא לוקח את העגל, שורף אותו באש, טוחן אותו עד עפר, מערבב במים ומשקה בתערובת הדוחה הזו את בני ישראל! כמו שבזמן אילוף כלבים, לוקחים את הכלב שעשה פיפי או קקי בבית ודוחפים לו את האף לצרכים כדי שיבין את חומרת המעשה ואת האיסור.

כשהוא הולך לברר עם אהרון מה היו הנסיבות שהובילו למעשה הוא נותן לו קרדיט ופותח בשאלה-

מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה?

אהרון מתחיל בהאשמת העם את משה על ההתמהמהות שלו ולבסוף אומר שקר לבן או שמא זה שקר אמיתי-

וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה

 

יצא לי העגל הזה…. עד כאן סיפור האחים ועכשיו לגבי העונש המחושב לכלב הסורר.

משה מאמץ (אין מוקדם ומאוחר בתורה…) את סיסמת ש"ס. הוא נעמד בשער המחנה ואומר 'מי לה' אלי?' שבט בני לוי (השבט שלו ושל אהרון) מתייצבים והוא מורה להם כך

שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

עכשיו אחרי שהוא טיפל בענינים הארציים, משה, האח הגדול צריך לתת את הדין גם בפני ההורה האחראי, להסביר לו למה נשברו הלוחות וכמובן לבקש שישאירו לו את הטיפול ב'כלב' כלומר להצטדק על מעשיו ולבקש שיסלחו על כך שהעם השוטה רצה אלוהי זהב.

משה פותח במילים האלו- וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם… שימוש חוזר במילה לשאת, באותה צורה של שם הפרשה- תשא. בפסוק הפותח אלוהים אמר למשה- כי תשא, במשמעות של תספור, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ועכשיו משה משתמש באותה מילה (נכון, בניקוד שונה) כדי לומר שעכשיו צריך לשאת אותם גם עם הצדדים הרעים שלהם, הצדדים הלא מאמינים, הלא מחוייבים/מאולפים, עדיין…

 

ועדיין לא הסברתי את הקשר, אבל קודם אני חייבת לסבר את האוזן ולומר שאלוהים סולח לעמו. אחרי שהוא מצווה על משה לפסל לוחות חדשים ולכתוב שוב אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ

כן, הוא מזכיר לו בקטנוניות מי שבר את הכלים…. אז אחרי מעמד הסליחה המרגש דברים חוזרים למסלולם, כלומר עד הפעם הבאה שאלוהים יזעם.

אני יכולה להתוודות שאני לא יודעת מה הקשר בין מה שכתבתי בפתיחה לבין איך שתיארתי את הפרשה, אבל יותר נכון יהיה לומר שקשה לי לדייק את זה במילים.

הצורך שלנו לשאת את עצמנו, את העבר שלנו המכיל גם חטאים וגם מעשים יפים ומרגשים הוא צורך קשה ולפעמים כמעט בלתי אפשרי. והוא כמובן מאוד הכרחי, השאלה היא אם יש לנו את הכלים לעשות זאת, אם יש לנו את הדוגמא האישית שתעודד אותנו לכך, איך אנחנו מסבירים לעצמנו ולאחרים את הנוכחות שלנו כאן, את דפי ההסטוריה הלא מחמיאים שלנו? האם הפתרון הזועם שכל פעם מקצץ קצת בעם או באוייבים לא נוחים (המן הרשע וחלק מהעם הפרסי…) הוא הפתרון הנוח?

לאלוהים כפי שמרמזת גם פרשה זו, ממש אין פתרונים והתשובה שמניחה את הדעת היא כמובן שהפתרון נמצא אצלנו. באומנות, בעיבוד הזכרון, בנשיאת דרך חיים שמנסה להיטיב כמה שיותר עם עצמנו ועם מי שמסביבנו.

שתהיה שבת של משאות קלים ואולי ביקור בבתי חולים למיניהם בשביל הפרספקטיבה….

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On מרץ 12, 2009 at 8:25 pm

    ילד הייתי ב 67 לוחם ב 73 ולי אין אפולוגטיקה ביחס לעבר כי הפידאיון,האיום ב 67 ,ה"מלחמה על הבית ה שלישי" ב 73. הם חלק מהחומרים איתם גדלתי. שתי תקופות של עיסוק אובססיבי בעבר היו כרוכות בדיפרסיה שסולקה בהצלחה על ידי
    SSRI
    השיחות המועטות שניהלתי עם פסיכותרפיסטים היו בזבוז זמן וכסף.

    אני יודע שאדם נדרש לעברו בעל כורחו כאשר מדובר ב POST TRAUMATIC STRESS DISORDER
    לשמחתי אני לא יודע מה זה.

    פרט למה שניכפה עלי מעולם לא נדרשתי על ידי עצמי להתחשבן עם העבר.
    לא אלמן ישראל וברוך השם יש פסיכותרפיה מספיק פרנסה בלעדי ומי שמעוניין להתחשבן עם עברו שיעשה זאת אצל הפסיכותרפיסטים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: