ושתי הָאקסית הָמיתולוגית

ושתי האקסית המיתולוגית

לחבר שלי לשעבר יש את האקסיות הכי שוות בעיר. דוגמנית, אומנית, רקדנית, שחקנית ו-אני. (שירשתי משתי סבתותי אגן רחב ועצמות כבדות וחולמת להיות סופרת, סליחה תיקון, בדרך להיות סופרת, לפחות קיבלתי ממנו אמביציה…) האם הרשימה מאחוריי מנחמת אותי? טוב, עכשיו אני כבר לא זקוקה לניחומים, אבל ברור שהעבר של החבר שלך משמעותי, והעבר מתבטא גם דרך האקסיות שלו. כל אחת ואחת מותירה חותם והנה גם אני תוהה עם לב פתוח האם החברה הנוכחית שלו מתכרבלת בשמיכת הטלוויזיה האדומה שהותרתי אחריי.

 

ושתי, ראש לפמיניסטיות השאירה את העקבות הכי גדולות שאפשרו לאסתר המלכה להיות מי שהיא.

עוד לפני שחשבו בישראל על פמיניזם, מגדר ואפילו על חלוצות, אישה אמריקאית בשם אליזבת קיידי סטנטון, בסוף המאה התשע-עשרה, ערכה וכתבה חלקים ניכרים מהספר- The Woman's Bible הספר היה שערורייתי לזמנו ופתח ראשית בעולם הנוצרי ולאחר מכן בעולם היהודי את הפתח לקריאה מחודשת ומהפכנית של התנ"ך והתלמוד.

סטנטון (אתם חייבים להיכנס לקישור הנ"ל ולראות תמונה של פמיניסטית מפעם) מלקטת מהברית הישנה את הנשים המוערכות בעיניה ובראש ובראשונה מעמידה את המלכה ושתי, ששמה מעיד על יופי בפרסית, כגיבורה! כזו שעמדה על שלה ולא נכנעה לתכתיבי השעה- היינו ציות לבעלה.

האמת שרק לפי קריאת הפשט אפשר לראות שמעשה ושתי עורר גם בעת ההיא את האופציה המהפכנית שנשים יכולות יום אחד לסרב לבעליהם, ואז שומו שמיים אבדנו כאשר אבדנו!

או כלשון המגילה

מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד  הַסָּרִיסִים:  וַיֹּאמֶר מְמוּכָן (המן) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים- לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל  כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ  אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי  בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:  וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן  לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:  וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ  לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

 

רש"י מפרש את "ומדבר כלשון עמו" – כופה את אשתו ללמד את לשונו אם היא בת לשון אחר.

 

וכן חשוב מאוד להכיר את המדרש העתיק שפירש את בקשת אחשוורוש- "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת" בכוונה שלא יהיה עליה כלום מלבד הכתר וערומה היא!

וזה הסיפור פחות או יותר ממקורו- אחשורוש אמר לאורחים אין נאה כושתי המלכה, ולא תאמרו שהיא נאה מפני שהיא  לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן אלא היא מבפנים כבחוץ. אמרו לו אם כן תבא ערומה לפנינו, שכן הוא  אומר להביא את  ושתי המלכה, ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות.

 

אם התיאור של מה שקורה נשמע לכם מוכר מהמשך המגילה- כלומר, התייעצות אחשוורוש עם השרים שלו, שליחת ספרים וכרוזים למדינות המלך כדי להודיע על חוקי הממלכה, אין זה בכדי! רגילים לחשוב שכל סיפור ושתי שתופס את כל הפרק הראשון של המגילה נועד רק כדי להודיע על התפנות משרת המלכה אבל אין זה כך. יש שיגידו שזה נועד להראות את הדינאמיקה בחצר המלכות, להצביע על חולשת המלך ועוד כהנה וכהנה סיבות, אבל אין מנוס מלראות שפרק א' משמש כ mis-en-abymem (לבטא כמו מיץ ענבים) לכל המגילה כולה.

את המושג הזה למדתי בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב בשיעור מבע קולנועי עם יגאל בורשטיין. מקור המושג בשפה הצרפתית ובעולם האומנות הוא מבטא חלק קטן ביצירה שבעצם בו טמון המפתח להבנת היצירה כולה או שחלק מהיצירה מכיל את כל מה שהיצירה כולה מכילה. (למשל בסרט האלמותי- האזרח קיין, סצנת הילדות עם מזחלת השלג)

ובחזרה לארמון… ואני מביאה חלקים נכבדים מתוך מאמרה המצוין של ד"ר יעל שמש שמלווה אותי כבר שנים רבות (בקישור שמתי מאמר אחר…).

 

"קריאה קשובה בפרק א במגילת אסתר תבהיר את הסיבה שהניעה את ושתי לסרב למלך, וכן תגלה שהמקרא מצייר את ושתי באור חיובי, כאישה ששמרה על כבודה כאשר סירבה למלא אחר דרישת המלך.

המלך מתואר גם כרברבן וכרודף כבוד, וכמי ששואב את ערכו מהצגת עושרו ורכושו לראווה. כפי שניסה להרשים את המכובדים, "בהראֹתו את עֹשֶר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (א 4), הוא מבקש כעת להרשים את כל הגברים שבשושן. אך הפעם פריט הרכוש הנחשק שהוא מעוניין להציג בפניהם הוא המלכה עצמה, וזאת במטרה "להראות העמים והשרים את יָפְיָהּ, כי טובת מראה היא" (א 11). קרבת הלשונות שבין פס' 11 לפס' 4 מלמדת, שהוא מתייחס לושתי כאל אובייקט ככל אובייקט אחר בארמון (גם אם כאל המשובח שבאובייקטים), שנועד להראות את כבודו ולבסס את מעמדו. התחושה שהמלך נוהג בושתי כבחפץ מתחזקת לאור העובדה שהוא אינו מבקש (או אפילו דורש) ממנה לבוא, אלא שולח "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות" (שם), כביכול מדובר בחפץ, נטול רצונות משלו. כתר המלכות שדורש המלך שיהיה מונח על ראשה של ושתי, כחלק מהתפאורה, אינו יכול להסתיר את העובדה שאחשורוש נוהג בושתי בדרך משפילה. מטרת הכתר אינה להקנות כבוד לושתי, אלא להוסיף לכבודו שלו, על ידי כך שיוכיח קבל עם ועדה שהוא מחזיק ברשותו אישה כה יפה ומרשימה.

ברור שאחשורוש אינו נוהג בשיקול דעת כאשר הוא דורש להביא את ושתי, שהרי הכתוב טורח להבהיר שההוראה נתנה "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (א 10), כלומר, בסיום המשתה, בהיותו שיכור כדבעי. ושתי נעה בין הקטבים של היותה סובייקט (בעיני עצמה) והיותה אובייקט (בעיני אחשורוש).

סירובה של ושתי להיות מוצגת לראווה בפני הגברים השתויים הוא הפעולה השנייה והאחרונה המסופרת אודותיה, לפני שהיא נאלצת לרדת מהבמה ולפנותה לאסתר. המלך ויועציו אינם יכולים להשלים עם היותה של ושתי סובייקט, ומאחר שהיא מסרבת לתפוס את המקום שהועידו לה כאובייקט אין לה עוד מקום בארמון ובהרמון, שבהם מגיע ניצול הנשים לדרגה הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא מגורשת אל מחוצה לו.

סירובה של ושתי מהווה השפלה פומבית למלך, השואב את ערכו העצמי מהצגת רכושו לפני הנוכחים. ייתכן שהוא חושש שהתקרית תעורר אצלם את השאלה כיצד יוכל המלך לשלוט על "שבע ועשרים ומאה מדינה" אם אינו מצליח לשרור בביתו.

ההשוואה בין ושתי לאסתר מתבקשת, לאור קשר דמוי מציאות הקושר אותן זו לזו: אסתר היא מחליפתה של ושתי כאשת אחשורוש וכמלכה. בדומה לושתי מתוארת אסתר כיפה וכטובת מראה והיא נבחרת בהתאם להצעת ממוכן "ומלכותה (של ושתי) יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א 19).

ב"טובה ממנה" מתכוון ממוכן בוודאי לצייתנית ממנה. ואכן, נראה לכאורה כי אסתר היא היפוכה של ושתי בכל הנוגע למידת הצייתנות. אולם על אף ההקבלות הניגודיות ביניהן הנוגעות להתנהגותן יש דמיון ביניהן, הנוגע לאופיין: שתיהן מגלות אומץ לב ונחישות, תוך נטילת סיכון עצמי. גורלה העגום של ושתי, המשמש רקע לסיפור אסתר, עוזר להבין את חששה הגדול של אסתר מפני הפרת צו המלך, ועוזר להעריך את אומץ הלב שנדרש ממנה כאשר בסופו של דבר עשתה זאת. רואים בושתי פָּלִימְפְּסֶסְט (קלף מחוק שכותבים עליו מחדש) של אסתר. בעקבות דרידה שטען, כי הנמחק תמיד משאיר עקבות, מוצאים באסתר את עקבותיה של ושתי. הסיפור הישן על ושתי לא נמחק לחלוטין, נותר בין השורות ומסרב להישכח.

יש המגנים את השקפת הסיפור וטוענים כי הוא נועד לשמור על הסטטוס-קוו המגדרי, ולהוות אזהרה לנשים: אל תפגעו בסדר החברתי, אם אינכן רוצות להיענש כושתי; היו צייתניות, אם רצונכן לזכות בגמול כאסתר.

הספר אינו מעודד דיכוי של נשים, אלא דווקא מותח ביקורת מרומזת כלפיו, בכך שהוא מציג אותו כמו גם את הגברים המעוניינים בו בצורה מלעיגה. אין פירוש הדבר שהספר הוא מניפסט פמיניסטי שענייני מגדר עומדים בראש מעייניו. עניינו המרכזי של המחבר הוא בעימות הלאומי שנוצר בין המן העמלקי ומרדכי היהודי, וסכנת הכליה המרחפת מעל ראשו של העם היהודי כולו באשמת שנאתו ורשעותו של המן וטיפשותו של אחשורוש. יחד עם זאת המחבר מגלה מודעות לענייני מגדר, והגם שאינו קורא לביטול הפטריארכיה, הוא שולל את התגלותה הקיצונית בממלכת פרס ובארמון המלך.

לאסתר היה הרבה על מה להודות לושתי, שהרי קודמתה הכינה עבורה את הקרקע להתנהגות שאינה צייתנית: המלך לא העניש את אסתר הודות לכך שושתי לימדה אותו שקיימות נשים אסרטיביות, שבוחרות את בחירותיהן.

אפשר לראות את מגילת אסתר כספר זיכרונותיה של המלכה אסתר. ושתי עשויה הייתה להימחק מהמגילה ולהישכח על-ידי ההיסטוריה, לו אסתר הייתה מעדיפה להתעלם ממנה. אולם אסתר, שידעה שהיא חבה רבות לושתי, טרחה להזכירה בזיכרונותיה. הלקח המוסרי לכלל הנשים שהיא מפיקה מכך הוא שיש להן אחריות לזכור ולעזור לנשות ציבור לשעבר, שהקריבו עצמן למען הנשים, אך מסיבה כלשהי גירושין, מות בן הזוג או תבוסה פוליטית כבר אינן מצויות בעמדת מנהיגוּת ויכולת השפעה.

 

ולסיכום אם כבר מדברים על עקבות נשים אחריהן אנחנו פוסעים ופוסעות, אז תרגמתי מונולוג שכתבה אמא שלי בשמה של ושתי שמבוסס בעיקרו על מדרשי חז"ל שנהנו לעסוק בושתי-

  

מה שהכי כואב לי, זה שבפורים כמעט ואין ילדות שרוצות להתחפש בדמותי. נכון שיש חבורה של נשים שמרימות דגלי פעמונים כאשר אומרים את שמי, כדי שקולי יישמע, אבל זוהי בהחלט לא הנורמה, אלא נחשב כצעד מהפכני וביזארי. מדוע הרבנים משתיקים את קולי? האם הם לא יודעים שהייתי יהודייה בסתר? כאשר אחשוורוש קרא לי להופיע בפניו ולהתייחס אליו כאל אלוהים לא יכולתי משום שאני מאמינה באלוהים אחד. למדתי את חוקי הצניעות והמוסר מדניאל. דניאל היה מוחזק אצלנו בכלא. הלכתי אליו כדי ללעוג לו אבל הוא המיר אותי על דתי. הם לא רואים איך לולא אני, אסתר לעולם לא הייתה מגיעה אל הארמון וכל העם היהודי היה נכחד. הם היו צריכים להודות לי ולא ללעוג לי ולהפוך את דמותי למפלצתית. היכן אני היום? נעולה מחוץ לארמון. כולם חושבים שאני מתה, אבל אני לא. אני מסתכלת במראה שלי כל יום ורואה עוד קמט, לצערי לא קמטי צחוק, בכל זאת אין על מה לצחוק. סביבי כולם סריסים, אין אף גבר שיעריץ אותי. ויש לי צרכים ורצונות. אני מתעדכנת במה שקורה בארמון ועוקבת אחרי מעשיה של אסתר. אני שולחת לה מכתבים, זה הסוד שלנו. אני נותנת לה עצות איך לענג את המלך, בעלי לשעבר. בינינו, הוא די טיפש, תמיד חשבתי שהוא תחת שליטתי, עד שהמן הצליח להתחיל להשפיע עליו עם הרעיונות שלו. מעניין מי יצחק אחרון? האם זה יהיה אני ואסתר או הגברים? בהתחלה קינאתי למחשבה שמישהי אחרת תירש את כיסאי, אבל אז הבנתי שאני ברת מזל לעזוב אותו ולהיות משוחררת ממנו. אף פעם לא רציתי ממנו ילדים, הוא לא מספיק שווה. אני באה משרשרת מלוכה והוא היה בן של חייל פשוט. כאשר אבי מת, לא הייתה לי בררה. הוא היה המקור היחיד שלי להגנה. סמכתי עליו הרבה זמן ועקבתי אחרי כל דבריו עד שהוא הגזים והזמין אותי להופיע במשתה. הוא חשב שאני פרס שלו, כאילו אני כמו גור נמרים קטן. הוא רצה להשפיל אותי? איך הוא מעז? כל מלכי ונסיכי העולם שמעו מה הוא רצה. כולם ידעו וציפו לראות איך אני אגיב, מכירים אותי. הייתה לי אחריות כלפיהם, לא רק כלפי. אם הייתי נכנעת זה היה הסוף בשביל כולנו. הייתי חייבת לסרב. הייתי מלכה מזרע אצילים עם תפקיד מלכותי. אין מצב בו הייתי שמה עצמי כאובייקט בסיטואציה משפילה. אני מודה שאני מתגעגעת לחיים שהיו לי. אין תחליף לחיי מלוכה שקט ורגוע פה מידי, וחסרים לי האינטריגות של החצר, אני תלויה בתגובות של אסתר וזה כל מה שיש לי. לפחות אני לא מתה. וזה מה שרציתי למסור בניגוד למה שהרבנים רוצים שתחשבו. הם הפיצו שמועה שאחשוורוש ציווה להרוג אותי לאחר שסירבתי לבוא אליו. על פיהם הם אומרים שזה הגיע לי משום שלא נתתי לו רשות לבנות את בית המקדש ושאני אמרתי לו: האם אתה חפץ לבנות את המקדש שאבותיי הרסו? איזה שטויות העונש שלי היה בכך שלא התקרבתי יותר למלכות ואיבדתי את התואר. יש לי עדיין מאמינים. בעיקר נשים שלא רוצות להישלט ע"י הבעלים שלהן. בכלל זה היה חוק ממש טיפשי, תחשבו על כל הטרחה, כל הכרוזים שהפיצו רק כדי לומר שכל גבר צריך לשלוט על אישתו. מה היה הפחד שלהם? האם הם חשבו שהנשים רק חיכו לי בשביל שאמריד אותן? שאני אתן איזה אות? בעצם זה דווקא רעיון טוב, חבל שלא חשבתי עליו קודם.

 

ועכשיו לסיום סיומת כשאני שבה וקוראת את הפוסט אני מבינה למה אינטואיטיבית פתחתי בדיבור על החבר לשעבר כי בפורים 2007 הלכתי ברחוב אלנבי עם לב שבור חיפשתי למי לתת משלוח מנות שקיבלתי בעבודה. וזה עוד היה כשרק הרחתי את הפרידה מתקרבת. (היא קרתה בקיץ) והלכתי עם הלב שנסדק אבל עם עיניים פקוחות לרווחה. ראיתי תור ארוך לכספומט וחשבתי כיצד כולם מחכים לגאולת הקיר- לכסף. שמתי לב שכל הבנות מלובשות גרביוני רשת כך שקשה לזהות מי הן העובדות הקבועות של הרחוב. שמעתי נפצים מפחידים והרגשתי איך בכל הזכרה של שמו של "המן הרשע" במגילה נשבר לי הלב עוד קצת. חשבתי על ושתי ואסתר ועל מושגי יופי ועל חוסר היכולת להיות נאמן לעצמך והגזענות האינהרנטית של היהדות שלא מאפשרת לנשום, להשמיד ולאבד- הרי זו השורה התחתונה במגילה- ותמיד להישאר קורבן. זכרתי שעל מיטתו של אהובי מצויים הכתבים המדכאים של ואן-גוך והוא בעצמו מחופש לואריציות שונות. וחשבתי איך אכתוב יום אחד סיפור של פרדה, ערב פורים, שמתחיל בכך שאני באה לבקר מבלי שאהיה קרואה כמו אסתר והרגשתי כמה המוטו- כאשר אבדתי אבדתי, הרגשתי עד כמה הוא קיומי.

ואיזה כיף שכעבור שנתיים הלב נרפא והתחזק וכבר לא זוכר את ההליכה הדואבת ההיא באלנבי. עד כדי כך ששלשום (כנראה שבאמת אין מקריות בעולם) חלמתי שאני אומרת לו אגב הליכה בעיר- אבל אני לא אוהבת אותך יותר.

שיהיה חג מלא אהבה לעקבות שלנו בכל הצורות שהן שולחות לנו אותות (כן, גם אהבה וקבלה של אקסים, הורים, מעשים כלולים בחשבון) ועל הטבח היזום שערכו היהודים בסוף המגילה, אני אתן למישהו אחר לכתוב, כי אליו, כרגע, אין לי מקום בלב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירה  On מרץ 9, 2009 at 12:15 am

    יפהפה וראוי למרות הקושי שיש לי לקרוא טקסטים ארוכים מהמסך
    בתור מישהי שמכירה מקרוב את הלכי הסדקים האלה שמאיימים להפיל קירות אהבה שלמים
    אהבתי את הסייפא שלך. ללא ספק בלי אופטימיות אי אפשר

  • יהונתן  On מרץ 9, 2009 at 2:00 am

    תודה

  • תומר  On מרץ 9, 2009 at 8:20 am

    יש לי תוספת קטנה (ושמא קטנונית) למדרש על ושתי והכתר:

    כאשר אומרים במדרש על העניין: "אמר ר' אבא, שלא יהיה עליה כלום אלא הכתר וערומה" (מדרש אבא גוריון א'), שואלים במדרש אחר, למה בכל זאת עם כתר???
    "אמרה: אכנס בלא כתר; הן אומרים שפחה היא זו!" (אסתר רבה, ג')
    כלומר חשוב לא רק יופיה, אלא שיוכה למלך, ועל עניין הפיכתה לחפץ ברשותו כבר עמדת : )

    ועל ענייני אקסים אין לי תוספת, אלא רק הזדהות.

    פורים שמח אביגיל!

  • מיה  On מרץ 9, 2009 at 10:44 am

    עוררתי בי מחשבות רבות.

    מאחלת לך למצוא אהבה גדולה. גג עד פסח 🙂

  • אביגיל  On מרץ 9, 2009 at 10:47 am

    שירה, נכון שיצא ארוך, אבל לא הצלחתי לקצץ את אלו שכתבו לפני…יהונתן, ניחשת שזה אכן הפך אצלי ברבות הימים להרצאה (בלי האקס) ואפילו פפגשתי יום אחד ברכבת, חייל אחד שזכר שלפני שנתיים כשהיה בשנת שירות העברתי לו אותה. ותומר יקירי, ברור ששיוכה למלכות הוא קריטי, ולמעשה יש מדרש שאומר שהיא בת לשושלת נבוכדנצר ורמת הייחוס שלה גבוהה מזו של אחשוורוש. אני אביא את המדרש כי הוא מקסים ושופך עוד אור… וגם מראה נימה של פמיניזם או ראייה אחרת אצל מי שכתב אותו לפני אלפיים שנה… וכמובן הופך את ושתי לתלמידת חכמים!

    אמרה להם אמרו לו שוטה טיפש אם ביינך יצא לבך, אני ושתי המלכה בתו של בלטשאצר בנו של נבוכדנצר, שהיה מתקלס במלכים ורוזנים נעשו מומסים לפניו, שכן הוא אומר והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו (חבקוק א י) , ולא היה בקורסור לרוץ לפני מרכבתו של אבי, ואילו היה אבי קיים, לא היה נותן אותך לי, ואתה מבקש להכניסני ערומה, ובשביל כבודך אני אעשה, שלא תיעשה שקרן בפני הגדולים, שאם אני נכנסת ואיני נאה, הן אומרים זו ראויה למלך, כמה שקרן הוא המלך, ואם נמצאתי נאה, הן יאמרו הטיפש הזה משתמש בנאה הזו, והן הורגין אותך, כדי ליטול אותי.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On מרץ 10, 2009 at 4:51 am

    בכיתה א' התחפשתי לושתי (לקחתי את התחפושת של מלכת אסתר מגן חובה) והייתי מאוד גאה בעצמי על המקוריות
    בכיתה א' בבית הספר של בתי לפני שנתיים היו 3 (!) בנות שהתחפשו לושתי
    והשנה, חמותי, בלי לתאם על כך דבר עמי, החליטה שהיא מתחפשת לושתי
    ושתי יכולה לנוח על משכבה בשלום.

  • אביגיל  On מרץ 10, 2009 at 10:57 am

    הלה איזה יופי, אבל זה שאת בסידני הופך אותך גם לרחוקה מקברה של ושתי וגם מאיתנו… נכון שבשנים האחרונות מתחיל מהפך בתפיסה לדמותה של ושתי אבל עדיין ייקח זמן עד שזה יהיה טבעי. את בהחלט צריכה להתגאות שבכיתה א' את התחפשת לושתי כי זה בטח היה מזמן, מתי שאמא שלי כתבה מדרשים פמיניסטיים ואנחנו, שלושת ילדיה, היינו צוחקים עליה. (שנות השמונים המוקדמות!)

  • מונולוגים לילדים  On ספטמבר 13, 2011 at 10:44 am

    כל פרידה זה עצוב.. לא משנה ממי אתה ניפרד.. אתה מתחיל עם המונולוגים הללו באוויר, לשאול שאלות "מדוע?" "מה הטעות?" ולחפש תשובות בעצמך כיוון שאף אחד לא יוכל כבר לענות לך עליהם..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: