פרשת תצוה- בבודהיזם אי אפשר לצוות על עבודה רוחנית

הפרשה נפתחת בפסוק הזה וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד והופכת לאחת הפרשות היותר משמימות שיש בנמצא.

היא מפרטת את בגדי הכהן הגדול. מפרטת זו לא מילה, היא עוברת כמו תופרת מיומנת על כל פרט ופרט בבגד המהודר, וזה לא סתם בגד, זה מורכב מאפוד ומגלימה ומכותפות ומאבנט ומכותנת וממגבעת, נכון מעייף? אפילו שכולם שזורים ב-זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי זה רחוק מלעניין.

 

לאחר הפירוט הזה יש פירוט של הקורבנות שאותו כהן גדול ועוזריו שוחטים (באמת מוזר שאין הוראות איך לא להתלכלך מהדם) ולבסוף פירוט של מזבח הקטורת כדי להעלים את כל הריח.

 

אני רוצה לצאת מסיפור של חז"ל שקשור לפרשה ולכתוב בכלל על הקושי בציווי על עבודה רוחנית דהיינו על הלב שלנו, כפי שהוא מתבטא (הקושי) בשתי עמותות המאפשרות תרגול ויפאסאנה בישראל. האחת היא העמותה למדיטציית ויפאסאנה כפי שמלמד גואנקה והשנייה היא עמותת תובנה שמשתייכת רעיונית למסורתinsight meditation כלומר שלא מחוייבת למורים מסויימים ולמסורת מסויימת ועל כך בהמשך…

 

באורח פלא גם הסיפור מתקשר לאותם שני גופים ועל כך יש לי להודות לליאור טל שלימד את פרשת השבוע בבאר-שבע דרך שימוש בסדרה סיינפלד מבלי לדעת עד כמה הוא מסייע לי ולאן אקח את דבריו.

הסיפור לקוח מהתלמוד הבבלי ממסכת שבת ושמות הגיבורים וודאי יצלצלו כמוכּרים לכל מי ששרד את מערכת החינוך שלנו.

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שזה הפסוק מהפרשה שלנו). אמר- הללו למי? אמרו לו- לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו- אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר לו- גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גיירו. אמר לו הלל- כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" אמר- מקרא זה על מי נאמר? אמר לו- אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר- ומה ישראל שנקראו בנים למקום (אלוהים) ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בְּנִי בכורי ישראל' כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת' גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי אמר לו- כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת'. בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

 

ההקשר של הסיפור הזה והסיבה שהוא נפתח במילים- שוב מעשה- היא שהוא מופיע אחרי סיפוריהם של עוד שני נוכרים, גרים שרוצים להתגייר, כל אחד וסיבתו המשונה. כולם ניגשים לשמאי שמסרב באלימות משהו לגייר אותם ולאחר מכן להלל שמפר במפורש את הלכות הגיור ומגיירם. הגר היותר מפורסם הוא זה שרוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת והלל אומר לו- "כל מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך והשאר צא ולמד"

עוד הנחת יסוד חשובה היא שככותרת לכל שלושת הסיפורים-קובעים חכמינו את המשפט –

"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי"

 

מעניין שענווה זה לא הדבר הראשון שמצטייר לנו כהפך של קפדנות ובמחשבה שנייה?

           

מתוך סיפורים אלו ואחרים אנחנו מבינים שבין בית הלל לבית שמאי משתררת מחלוקת של דרך. מחלוקת בין העדפה של שלום לעומת האמת. שמאי מעדיף את דרך האמת, החוקים, הכללים המקפידים ואילו הלל מעדיף את הרכות ובעיקר דבק בעיקרון של צניעות. צניעות במובן ענווה- לראות את האדם בגובה העיניים- קודם לקבל אותו, לראות את האנושי שבו, את הצורך שלו ואז אחר-כך אחרי שהוא כבר כמוך, שהוא חלק מעולמך, ללמד אותו את קווי ההליכה בדרך. זו ענווה במובן של אמון. אמון גם באדם, אבל גם בדרך אותה אתה רוצה להעביר לו, לסמוך על הדרך שתהיה כל-כך קסומה שהוא מעצמו יהיה מוכן לכל שיגעונותיה (או ביהודית- תרי"ג מצוותיה)

 

במונחים בודהיסטיים הייתי מכנה את שתי האיכויות שכל בית מייצג כ'חוכמה' ו'חמלה' שנחשבות לשתי הכנפיים באמצעותה מתנהלת הדהרמה- תורת הבודהה. פרופ' יעקב רז כותב בהקדמה לספר מה שלימד הבודהה כך-  האדם השואף לשלמות יפתח שתי מעלות באופן שווה- חמלה וחוכמה. החמלה מייצגת אהבה, נדיבות, סובלנות- תכונות נעלות של הלב.

חשוב לזכור שתמיד זקוקים לשתי האיכויות, זה לא או חמלה-שלום או חוכמה- אמת. אפילו בתלמוד נכתב על המחלוקת של בית שמאי ובית הלל- אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

 

שבוע שעבר הייתי בריטריט של עמותת תובנה שהיה רך במיוחד מכיוון שהוא היה תרגול שהתמקד בפיתוח איכויות הלב. כמו תמיד בין יושבי הריטריט היו לא מעט מתרגלים שבדרך כלל יושבים במסורת של גואנקה. אחד מהם שמכיר היטב את תובנה, היה מלא התנגדויות לשיטת הלימוד (ואגב הוא ראוי להערכה על זה שלמרות שהגיע עם ההתנגדויות האלו מהבית הוא הגיע. ונשאר כמובן.) הוא אמר שבעיניו הלימוד אצלנו הוא לא טהור ולמעשה 'חטא' בהיצמדות לתרגול הרגיל שהוא מכיר, בו מתבוננים בנשימה ומפתחים ריכוז ונוכחות בשתיקה ולא בשיטה שהוצעה אצלנו שהיא אגב נהוגה גם במנזרים בודהיסטיים והיא עתיקה מאוד.

יעקב רז כותב עוד בהקדמה לספר כך- "בודהיזם טהור אינו קיים ולא היה קיים מעולם. הדרך לשחרור מתחילה בראיית הדברים כמות שהם. לא יותר. לא פחות. האמונה היא ביכולתו של היחיד להיחלץ מהסבל באמצעות אימון התודעה שלו עצמו, לא בכוחות חיצוניים, לא בכוחו של האל, אלא באמצעות התבוננות אינסופית, בתשומת לב, בחוכמה, בחמלה".

 

המחלוקת בין שתי העמותות שהיא לא באמת מחלוקת שכן בשני הקורסים מלמדים, או מתרגלים מדיטציית ויפאסנה (התבוננות) שהתפתחה כחלק מהמסורת הבודהיסטית ועל כן רעיונית בשניהם עושים מדיטציה באופן אישי כלומר במסגרת שתיקה מבוקר עד ערב.

כלומר המחלוקת מתקיימת כתעתוע בין אלו שמתלבטים לאיזה קורס ללכת בין ותיקים שישבו בשתי העמותות ומחליטים לבסוף לבחור אחת מהן כ'בית' וחשים בצורך להסביר מדוע השתקעו זמנית בבית זה ובין כאלו שלא ישבו בעמותה השנייה ונדמה להם שהדשא של השכן שונה. (בתור מי שעונה לטלפונים של הקורסים הקצרים של העמותה זה מאוד משעשע לשמוע את ההבדלים- אצלכם יותר רך, פחות רציני, יותר קצר (קצר ממה? גואנקה החליט על המספר עשר ובנה על זה צידוקים, אבל אין חוק למדיטציה) וכהנה וכהנה שאלות מכמירות לב) 

בסופו של דבר כולם יודעים שמי שמתרגל ברצינות בעמותה זה או אחרת הוא מתרגל רציני והתנאים לא חשובים וגם אני שהתחלתי לכתוב את הרשימה בהתלהבות הולכת ומתלבטת תוך הכתיבה, מה בדיוק מטרתי. האם גם אני רוצה לטעון שאנחנו "טובים יותר"? שזהו כמובן לא מטרתי המוצהרת. או שאולי כן?

אתן לכם לשפוט, ואולי לפתח הבנה לשתי המסורות למרות שבאמת באמת שתי הדרכים (כל עוד הולכים בהם ברצינות ולא בשביל לסמן וי כמו קפיצת באנג'י) מומלצות מאוד.

 

את הטבלה המצורפת מצאתי באתר תובנה ולדעתי כתב אותה אסף פדרמן ידידי לסנגהה ולאתר זה. בהמשך יש פירוט לטבלה, אבל זה מזכיר לי דבר נוסף ששוב מעמיד את כוונתי באופן לא טהור, אבל מכיוון שעלה בראשי אביא אותו לכאן. בציטוט שהבאתי מהתלמוד, מסכת עירובין, נכתב כך- (ללא הניקוד)

 

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה- אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל!?! וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

כלומר ההלכה בכל זאת נקבעה ע"י בית הלל בגלל שהם היו שונים- (משננים, לומדים) גם את הלכות בית שמאי ולא עוד אלא שקודם למדו את דברי בית שמאי ורק אז את שלהם. ואכן באתר תובנה תמצאו הפניות והתייחסויות לגואנקה.

 

 

עמותת תובנה – מורים שונים.

העמותה לויפאסנה (על פי שיטתו של ס.נ. גואנקה)

שתיקה

כן

כן

מסורת

בודהיזם תרואדה / מערב (לרוב)

בודהיזם תראודה (בורמה)

מדיטציה מונחית

כן

כן

שיחה (הרצאה)

בערב

בערב (בוידאו)

ניהול על ידי צוות מתנדבים

כן

כן

מדיטציה

סאמטה+ויפאסנה

סאמטה+ויפאסנה

תנוחת מדיטציה *

ישיבה, הליכה, עמידה.

ישיבה

ארוחת ערב *

קלה

פרי למתחילים תה לותיקים.

פעילויות נוספות *

לפעמים שיחה קבוצתית, ,'שאלות ותשובות'. משתנה לפי המורה.

אין

מקום  *

אורך הקורס*

בדרך כלל קיבוץ עין-דור

נע בין שלושה,5, 7 לשבועיים

חצבה

תמיד עשרה ימים!

 

*) תחומים בהם יש הבדל בין הקורסים.

 

אם כך הקורס בחצבה הוא חלק מהארגון העולמי שפועל לפי שיטתו של גואנקה (Goenka). הקורס בעין-דור (ולפעמים בקיבוץ תובל) מנוהל על ידי עמותת תובנה, שמזמינה מורים להעביר קורסים, ומארגנת אותם פה בישראל.

סדר היום שונה בכך שבתובנה מתרגלים מדיטציה בהליכה ובעמידה לסירוגין וכל משבצת זמן היא ארבעים וחמש דקות ולא שעה כמו אצל גואנקה. כמו כן בתובנה משכימים מאוחר יותר, אבל נדמה לי שבשניהם יש שמונה שעות שינה.

בקורסים של גואנקה המורה אינו נוכח. ישנו מורה-עוזר שיושב באולם, אך ההרצאות וההנחיות למדיטציה ניתנים בוידאו ובקלטות אודיו. בעמותת תובנה על אף המבנה הזהה בקורסים, מכיוון שיש מורים שונים ממסורות ומארצות שונות, הם עשויים לתת דגשים שונים ותרגולים נוספים, איש איש לפי דעתו. (למשל מנטרות, שיחות חקירה בפני קהל, מדיטציה בשכיבה בלבד ועוד…)

על אף ששני הקורסים מתקיימים בשתיקה. בעמותת תובנה יש בד"כ אפשרות לדבר פעם ביומיים לזמן קצר לפי בחירה במסגרת קבוצתית או להיפגש עם המורה לשיחה אישית.

שני הקורסים ניתנים ללא תשלום, כלומר מעודדים את תרגול נדיבות הלב (תרומות בישראלית) (לעיתים בתובנה כן יש קורסים שגובים מראש תשלום על התנאים ומה שכן בסוף כל קורס יש שתי קופסאות לנתינה- אחת לתנאים הפיזיים והשנייה למורים).

 

מה שהניע את כתיבת הפוסט הוא משפט שאמרה המורה שִׂימי (מלשון שׂמחה) במהלך הקורס בהקשר לזמן שצריך לתת לעצמנו כדי לתרגל את פתיחת הלב- "אי אפשר לצוות על הלב למהר, לאהוב הוא רק יתכווץ אם נעשה זאת".

בגלל התרבות הישראלית שיונקת מהצבא ומהיהדות האורתודוכסית מושגים של קושי, התמדה, טוהר, הרבה מהאנשים חושבים שאיפה שיותר קשה ומחמיר שם נמצאת האמת. כמעט שנה שלמה היה לי חבר טוב שהמליץ לי ללכת לעשות מדיטציית ויפאסאנה בחצבה. פעמיים הוא הביא לי את הטפסים אותם הייתי אמורה למלא ולשלוח בדואר. עד שבאה חברה אחרת שהייתה גם בחצבה וגם בקורס של תובנה ואמרה לי- בתובנה אפשר להירשם באינטרנט. (היום בשניהם אפשר להירשם באינטרנט) חיש קל מצאתי את עצמי בסוכות 2004 בדרך לריטריט שהתקיים אז במעלה הבשור (באזור שהיום נקרא בשם המשונה 'עוטף עזה…')

 

אז אולי באתי בגלל הקלות, (במובנה השלילי) אבל מה שבטוח זה שנשארתי והפכתי את זה לאורח החיים שלי רק בזכות הקלות (במובנה הענוותן). תמיד אומרים אצלנו בתובנה- רכות ונחישות, וזו הדרך הנכונה לדעתי לעבודה רוחנית. בסוף קורס של גואנקה מסבירים שיש לשבת בבית במדיטציה שעה בבוקר ושעה בערב. בסיום הקורס הראשון שלי, המורה שהייתה שוויצרית אדוקה, כלומר תלמידה מסורה של גורו הודי אמרה שמספיק אם אסדר פינת ישיבה ואשב שם חמש דקות פעם ביום- מה טוב. אותו חבר שאז המליץ לי ללכת לגואנקה הפסיק מזמן לשבת, אם כי הוא עדיין מתרגל עבודה רוחנית ואילו אני יכולה לשבת שעה ביום ואף רוצה בכך אם מתאפשר לי. אפילו לחז"ל לא נעים עם שם הפרשה שלנו שפתאום מצווה על חוקים ולא מדברת אותם כפי שהיה עד עתה. ולפרשנות מסורתית של פרשתנו שמביאה מחלוקת יהודית נוספת אפשר לקרוא כאן.

לענווה יש תפקיד חשוב בעולם. אף אחד לא המציא אותו, כולנו תלמידים שלו ואם נדבוק רק בדעות, באמת, בקפדנות, נמשיך להתגלגל עם הסבל שישנו. אני נשארתי בגלל האמת, החוכמה אבל הדרך שלי הייתה של רכות, של חמלה.

 

אגב ביהדות קיים מושג יפה שנקרא 'תענית דיבור'. זהו מנהג מאוחר יחסית הנזכר בכתבי הגר"א הידוע בכינויו "הגאון מווילנה" והוא כותב כך באגרות המוסר שלו-

שלא ידברו דברים בטלים חס ושלום וכל שכן חס ושלום בלשון הרע וכיוצא בהם. ובבקשה לכלכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך, ועקר בדברים רכים בדברי מוסר המתישב על הלב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך לילך מאד בדרכי ה', ולכן תרגילם. כי הדבור והמדות צריך הרגל רב. והרגל על כל דבר, שלטון. ועד יום מותו צריך האדם להתיסר, ולא בתעניתים וסגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש). ואומר הכתוב (תהלים לד), "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו'" ["נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"], ובזה יכפר לו כל עון ונצול משאול תחתית.

 

ואסיים בהמלצה נוספת על ספר שנקרא להרבות טוב בעולם של אסתר פלד. בסוף הספר יש אפילוג מצוין על בודהיזם ישראלי. היא לא עוסקת כמותי בהשוואות קטנוניות (למרות שזו באמת לא המטרהJ) אלא ברעיון העקרוני שבשלו הבודהיזם בארץ החל לפרוח וימשיך לפרוח. עד כדי כך שבאוניברסיטת בר-אילן הולכים ללמד פילוסופיה בודהיסטית. אגב, אני לא יודעת מה התנאים לשומרי שבת בחצבה, אבל אצלנו יש מספר הולך וגדל של חובשי כיפות וחצאיות שיכולים לשמור שבת כהלכתה (יש פלטה לשבת) ואף להתפלל אם הם רוצים. ובשל ההיתר המשמח של בר-אילן (אולי עכשיו האחיינים שלי יפסיקו לומר שאני עוסקת בעבודה זרה) אסיים בעוד משפט מהתלמוד "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות יז). ובהקשר בודהיסטי, לכוון את הלב פנימה ומשם אל החוץ שיילך ויתבהר…

שבת שלום.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קרן  On מרץ 5, 2009 at 5:07 pm

    כתבת כל כך יפה.
    בעודי קוראת את דבריך, חשבתי כי אחד הדברים החשובים ביותר, לטעמי, בתרגול הבודהיסטי
    היא הרפיה של האחיזה שלנו. הרפיית האחיזה ברעיונות, בדעות, במחשבות וכדומה. ההרפיה הזו מאפשרת ללב להפתח ולחיים להיות יותר חופשיים.
    המקום בו לדעתי הויפסנא של גואנקה נופלת לעיתים קרובות, זו קשיחות המובילה להיצמדות. הקשיחות הזו שטוענת ל"טוהר" בשיטה הזו לעומת "שיטות" אחרות, בקלות מאוד מכווצת, סוגרת ומשאירה את התודעה אחוזה ברעיון.
    בנוסף, התפיסה ה"גואנקאית" לויפסנא כטכניקה בלבד, מצמצת את הדרך שאותה התווה הבודהה.
    אני תמיד מנסה לומר למי ששואל אותי לגבי שתי העמותות, שחשוב לזכור כי "ויפסנא" משמעה ראייה בהירה או צלולה. זו לא "טכניקה", כי אם פרספקטיבה חדשה לחיים. פרספקטיבה אותה כדאי ואף רצוי להפנות לכל תחומי החיים ולכל התופעות (לא רק לתחושות הגופניות).
    כשמפתחים ראייה בהירה, אז לא ממש חשוב איפה יושבים, ומי המורה ואם יש ארוחת ערב או לא. חשובה הכוונה. חשובה הבהירות וההרפייה.

    ולסיום, אני בכל זאת חייבת להודות, שתחילת דרכי הבודהיסטית היתה במסורת של גואנקה, ואני חווה לו רבות על הלימוד שלו.

  • קרן  On מרץ 5, 2009 at 5:10 pm

    ככה זה כשהפועל "לחוות" הופך מרכזי כל כך בכתיבה…

  • אביגיל  On מרץ 5, 2009 at 5:57 pm

    תודה קרן (ארבל?) את מבהירה דבר מאוד חשוב שלא ציינתי. עניין ההליכה בתובנה, הוא לא כדי להקל על הברכיים הכואבות ומה שנתפס כמתעניינים כיותר קל, אלא בדיוק בשביל האפשרות לשלב את זה אחר-כך בחיים, שנוכל לחוות 🙂 את הראייה כל הזמן ולא רק על הכרית ומה לעשות החיים באמת מלאים בהכל וכפי שכתבת, ההרפייה שנראית כל-כך פשוטה רעיונית וכל-כך מסובכת בחיים היא אכן הצעד שצריך לחזור ולחזור עליו בתרגול. תודה

  • אלישבע  On מרץ 6, 2009 at 8:26 am

    תודה על הפוסט המעניין!
    יש לי כמה שאלות-
    האם הם צמים בעמותה לויפאסאנה?
    ובתובנה אוכלים רק בלילה?
    והצום נמשך עשרה ימים…?
    אללי… לא נראה לי שאוכל לעמוד בזה…

    רציתי גם לשאול במה מועילה פעילות שכולה שתיקה וישיבה ללא כל הנחייה ושיחה עם מורה (כפי שמצטייר מתיאורך את הנעשה בחצבה), נראה לי שעשויים להקלע לבלבול ולאובדן דרך באין כל הכוונה מילולית…
    לשתוק לגמרי אפשר גם בבית..לא?

    (שאלותיי לא נשאלות כלל בנימה קנטרנית.. אני באמת תוהה לגבי זה…)

  • שירה  On מרץ 6, 2009 at 9:12 am

    לגבי האוכל- באף אחד מהקורסים האלה לא צמים. בשתי העמותות אוכלים, והאוכל טעים ומושקע.
    לגבי השתיקה- השתיקה היא בין התלמידים לבין עצמם, לא בין התלמידים למורים. מקבלים הנחיות מילוליות מדוייקות ויש למי לפנות עם כל שאלה. מטרת הקורסים הללו היא לא השתיקה, אלא לימוד טכניקות מדיטציה ודרך חיים מסויימת. השתיקה בין התלמידים היא רק אחד התנאים שתומכים בלימוד הזה.

    כל טוב.

  • אלישבע  On מרץ 6, 2009 at 1:41 pm

    זה לא היה ברור מהתיאור שלמעלה.
    אם כך, נשמע שכדאי לנסות…

  • יאיר בנר  On מרץ 15, 2009 at 7:50 pm

    1.לדעתי אם יש מקום להשוואה בין שני בתי הספר לויפאסנה,זה לא בתנאים השונים,שמטבע הדברים,כל מוסד ימצא את אותם שהתנאים הולמים את מבוקשם,
    אלה בתוצאות,היכן אכן מרגיש המשתתף שרכש כלי שימושי שמסייע לאיכות חייו,סביר שאם אכן תימשך הפופולאריות של הנ"ל בישראל, הנושא יקבל ביטוי במחקר ,כי כרגע די קשה לאבחן, היות והרוב חוזרים מהקורסים מלאי התלהבות שדי
    דועכת בהמשך.
    נושא שני שאותי מעניין והוא כנראה די קשה לאיבחון,עד כמה האימון הבודהיסטי בקרב המתמידים מסייע בפתירת קונפליקטים ושאר מכשולים העומדים בדרך לחיים מלאים ומסופקים,והאם אין אפשרות שהעיסוק במדיטציה משמש כאליבי עצמי לאי לקיחת המחויבות והקשיים הכרוכים בטיפול פסיכולוגי?
    ושאלה אחרונה לגביך,נראה מהמאמר שאת עוסקת ביהדות ,האם אין ביהדות מספיק כלים לרכוש חמלה וחוכמה כדבריך ?
    אני חילוני מבית חילוני ובהחלט יש סלידה מסויימת מכל הקשור ביהדות,לכן אני פונה לרוחניות חליפית,מעניין מדוע פונים לאלטרנטיבה גם מ"בפנים"
    שאלה אחרונה,נראה שיש לך ידיעות טובות ביהדות
    "בית הילל" אם הלכה כבית הילל ,כיצד אפשרי שמאות אלפי עולים מחבר העמים שהם אינם יהודים לפי ההלכה וחלקם היה מעוניין לעבור גיור ניתקלו בכל כך הרבה קשיים,האם בימינו ההלכה כבית שמאי?

  • אביגיל  On מרץ 15, 2009 at 9:32 pm

    1. אני מסכימה איתך שההשוואה היא באמת "במבחן התוצאה" למרות שבבודהיזם מדברים שאין באמת כזה דבר כמו רווח והפסד, כשלון והצלחה. לתחושתי בתובנה יש תמיכה טובה יותר להטמעה של העקרונות הבודהיסטים בחיים, אבל אני לא יודעת לגבי גואנקה לכן לא כתבתי על כך.
    2. אין שום סתירה בין עיסוק במדיטציה וחקירת הפנימיות שלי לבין טיפול פסיכולוגי. אולי אפילו להפך. אני אישית עברתי את התהליך הפסיכולוגי ויש לי רק דברים טובים לומר עליו. אלא שהוא בניגוד לחיים הבודהיסטים, יש לו סוף. (בהנחה שהוא טוב כמובן) תאמין לי שבמדיטציה יש המון קשיים ובדרך הזו יש מחוייבות אמיתית וכנה.
    3. ביהדות, כפי שאני כותבת פה בהרבה מהרשימות יש חוכמה וחמלה, אבל תמיד יש לה גבול. תמיד היא נעצרת איפה שהוא. ואותי זה מאוד מקומם. זה עומד בסתירה לרעיון שכל בני האדם וכיבכול כל העולם נברא בצלם אלוהים. אם כך, מאיפה באה כל השיפוטיות והאבחנות בין בני האדם?
    הבודהיזם שניתק את עצמו מהאל ומראה על הדברים כפי שהם נותן לי את הסיבה לחפש אלטרנטיבה.
    ולסיום- אני לצערי, בעצם זה כבר לא מדויק, לא לצערי ולא לשמחתי, פשוט אני באה מבית דתי, לכן כמה שיש לי אי נחת מהתגלמות היהדות בארצנו אני לא יכולה להשתמש במילה סלידה. לשמחתי אני משתמשת בידע שלי כדי להראות את הצדדים האחרים בתוך היהדות עצמה ואכן אתה צודק במיליון אחוז! אם הרבנות (שמעיקרה היא פסולה לטעמי)
    הייתה פתוחה לדיון, היא הייתה מבינה שהיא סטתה מדרך התלמוד והיא לא נוהגת כבית הלל. נושא הגיור בארץ הוא מגוחך ועוד יותר מגוחך שאנחנו נותנים לחבורה מצומצמת את הזכות להגדיר מי בתוך העם שלנו ומי לא. ואנשים מקבלים בהבנה את זה שאיש או אישה זרים צריכים ללמוד ולקיים את כל המצוות שאנחנו הישראלים לא מקיימים או מכירים. אתה יכול לקרוא מאמר ממש יפה של יוסי ביילין (למרות שלא הצבעתי למר"צ) על גיור חילוני.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: