פרשת משפטים- 'כולנו עבדים היינו' ועדיין…

פרשת משפטים עם השם המקסים, לא זה לא הולכת להיות פרשה בחרוזים…..

הפרשה היא בעצם פירוט של עשרת הדיברות שהופיעו בפרשה הקודמת ולמדים זאת גם מעצם העובדה שהיא נפתחת בו' החיבור שכה אהובה עליי. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם

{בסוף אני מצרפת כמה משפטי מפתח מתוך הפרשה שחלקם מוכרים בתרבות שלנו וחלקם סתם מושכים את העין ויוצרים סיפור מחודש ממשפטים… אבל מה שמעניין אותי לעסוק בו זה הפתיח של הפרשה}.

 

לאחר ששמעו בני ישראל את עשרת הדיברות, הקוד האתי המצומצם אך הגרנדיוזי בחידושיו, אלוהים מתחיל לפרט לאוזניו של משה בלבד על ההר בתוך הערפל את כוונת חוקיו.

(למי שפספס בסוף הפרשה הקודמת בני ישראל ביקשו ממשה לערוך דיבור צפוף ואינטימי עם האלוהים כי 'הם מפחדים' או בלשונם- וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת!)

 

מכל החוקים שבעולם ממה הייתם מצפים שאלוהים יתחיל את הפירוט? מרצח? לא זה מספר שתיים, מכיבוד הורים? זה מספר שלוש, מגנבה? בטח הבנתם שזה מספר ארבע. אם כך מה הדבר הראשון שאלוהים מוצא לנכון לדרוש בו עשרה פסוקים? חוקי עבדות. אולי אתם נזכרים עכשיו בבגרות בתנ"ך, אולי בשיר של ברי סחרוף או אולי כמותי בכתביו של קארל מרקס.

 

בשיעור שהעביר אבנר דינור על פרשת משפטים אצלנו בשכונה, במיקומה החדש בשכונת ד' מרכז, עלו כמה רעיונות מדוע דווקא זה הדבר הראשון שבוער לאלוהים. חשוב לציין שאזכור העבדות זה דבר במיוחד משונה בהתחשב בעובדה שהעם שלנו מחוסר כל ובקושי רכוש יש לו וכמובן, רק לפני רגע הם היו עבדים בעצמם. ואכן הרעיון שהסיטואציה עוד טרייה בראשם ועל כן תיקלט היטב עלה בשיעור. עכשיו אני חושבת שאולי העובדה שדווקא משה שבגלל ההיסטוריה שלו אף פעם לא היה עבד בעצמו עלול להיות לא מחובר לרגשות הציבור ועל כן אלוהים מתריע בפניו מה עושים כשיש בבעלותך עבד עברי. אפשרות נוספת היא שאלוהים בוחר להתחיל בזכויות העבד כדי להראות להם שהוא בניגוד למלך מצריים ואלוהיו איכפת לו ממעמד העבדים ואל לבני ישראל להתבכיין כל הזמן שהם רוצים לחזור למצריים לסיר הבשר כי שם אף אחד לא ייתן להם תנאים סוציאליים כמו שלו. חשוב לציין שהפרשנים ובמיוחד הרמב"ם מסרבים להאמין שהייתה חיה כזו 'עבד עברי' כי כל בני ישראל הם אך ורק עבדי השם.

 

ומה עם רבנו מרקס?

כדי שלא אחטא באליטיזם היהודי שאני מתרעמת עליו חשוב להבהיר שלולא החשיבה של פילוסוף בשם לודוויג פוירבאך, 1804-1872, מרקס לא היה יכול להתבטא ולהגיע לאן שהגיע, היינו כמו שאומרים במסדרונות לפילוסופיה- 'הפך את הֵגֵל על הראש'. פוירבאך שגם היה תלמיד הגליאני מובהק חשף את פניו של אלוהים כדבר שאין הוא אלא השתקפות גרידא של הטבע האנושי במסווה שמימי. בקיצור זו הייתה שרשרת מסירה שהתחילה בהגל שדיבר על הפנומנולוגיה של הרוח. הוא אמר שבני-אדם הם יצורים שיוצרים סמלים, החצנות שנותנות משמעות ואלוהים (רוח, הוויה) עצמו מתבטא דרכינו. האדם דרך פעולתו נותן להוויה משמעות וחושף אותה. פיורבאך הרחיק לכת ואמר משפט שאני אוהבת 'רק האדם הדל יש לו אלוהים עשיר'. אם הגל אמר 'יש רוח ואנחנו השוליים של הטקסט', פוירבאך אמר 'אנחנו הטקסט עצמו'. (וזה המקום לפרגן את המורה הנהדר שזכיתי ללמוד ממנו השנה- ד"ר פיני איפרגן, אם אתם רוצים להבין פילוסופיה… חפשו אותו ואת תרגומיו)

 

אז מרקס לקח קצת משניהם ושינה בשביל להתאים את התיאוריות לעולם בו הוא חי, עולם של סדנאות יזע של המהפכה התעשייתית, עולם בו אנשים הפכו להיות סחורה. מרקס אמר שדרך ההחצנה, הייצור, העבודה שלנו, אנחנו יוצרים משמעות כדבריו- 'מה הם החיים אם לא פעילות'. והוא שואל איך קרה שהדבר שהיה המקור לתודעתנו (הפעילות שלנו) הפך להיות משהו שפועל נגדנו. הבעיה היא לא בהחצנה של הפעילות אלא בניכור שנוצר בין הפועל לבין מוצר עבודתו. מרקס הסתכל סביבו וראה חיפצון של האדם, האדם איבד את הקשר לתוצרים שלו והוא נסחר על-ידי אנשים אחרים. (בימינו אולי הרחקנו את סדנאות היזע ממרכז העיר, אבל דבר לא השתנה. לא רק שפועל שמכין נעל נייקי לא יכול לרכוש אותה אלא שהנעל שווה יותר ממנו).

 

מתוך כתבי שחרות עמ' 124- "בכך שהעבודה המנוכרת (א) מנכרת לאדם את הטבע (ב) מנכרת לו את עצמו, את הפונקציה הפעילה שלו, את פעילות חייו, הריהי מנכרת אותו ממין האדם; היא הופכת את מין האדם כאמצעי לגביו….. ובהמשך "באופניה של פעילות החיים טמון אופיו של המין האנושי בכללו, והפעילות המודעת החופשית היא אופיו של האדם בתורת יצור בן-מינו. החיים עצמם מופיעים אך כאמצעי מחיה".

מרקס מאשים את העובדה שיש קניין פרטי ושיש בעלי הון שמחזיקים בו ומנצלים את הפרולטריון. לטענתו בעלי ההון איבדו את צלם האנושיות שלהם ורק הפרולטריון שעוד קשור לטבע, לעבודה היצרנית באמת, שעוד מסוגל לזכור שהתפוח שהוא אורז על פס הייצור היה פעם תפוח בשדה או גלעין, רק הוא יכול לגאול את האנושיות ולהחזיר לבעל ההון את האנושיות שהוא לא יודע שאבדה לו וגם את המשמעות שלו כאדם ( ועל הדרך להציל את האנושיות שלו).

 

מרקס כותב מקסים בכתבי שחרות ואני חייבת להעתיק זאת- (כדאי לקרוא בדרמטיות כמו ממחזה טוב)

 

"הבה ונראה כיצד חייב מושג זה של העבודה המנוכרת להתבטא ולהתממש במציאות.

שעה שמוצר עבודתי זר לי, ניצב מולי כעוצמה זרה- למי הוא שייך?

שעה שפעילותי אינה שייכת לי, שעה שהיא פעילות זרה וכפויה- למי היא שייכת?

ליצור אחר ולא לי.

מיהו יצור זה?         

האלים? אמת שבזמנים קדומים מופיע הייצור העיקרי, כמו למשל בניין מקדשים במצרים, הודו ומקסיקו, כעומד בשירות האלים, ואף המוצר עצמו שייך לאלים. אולם האלים עצמם לא היו נותני העבודה. אף לא הטבע. מה גדולה היתה הסתירה אילו התברר כי ככל שמשתלט האדם על-ידי עבודתו על הטבע, ככל שפלאי האלים הופכים למיותרים באמצעות פלאי התעשייה, כן יותר האדם למען כוחות אלה על חדות היצירה ועל ההנאה ממוצריה של היצירה.

היצור הזר שהעבודה ומוצר העבודה שייכים לו, אשר בשירותו עומדת העבודה ושלמען הנאתו קיים מוצר העבודה, אינו יכול להיות אלא האדם עצמו.

אם אין מוצר העבודה שייך לפועל אלא ניצב מולו כעוצמה זרה, הרי אין זה כך אלא משום שהוא שייך לאדם אחר ולא לפועל. אם הופכת פעילותו של הפועל לסבל, הרי זה מחמת שהיא בחזקת הנאה וחדוות חיים למישהו אחר. לא האלים ולא הטבע, רק האדם עצמו יכול להוות עוצמה זרה זו הניצבת מעל לאדם."

(ההדגשות במקור מתוך כתבי שחרות, עמוד 126 פרק ד. העבודה המנוכרת)

 

אז בשורת העבדות פארקסלנס כביכול מתבטלת בתחילת פרשת משפטים ובחלוף השנים וודאי ובוודאי שכן, אבל כשקוראים את מרקס ומסתכלים סביבנו אולי ממש בתוכנו רואים בכמה חבלים אנחנו עוד קשורים. כשם שמרקס רואה שרק עוצמת האדם הפרטי תביא לגאולתו כך גם אני שבחרתי בתרגול הבודהיסטי בו לא קיימת נוכחות אלוהית.

לי זה עוזר להרגיש חופשייה עם המשפטים שלי. שבת שלום….

 

 

משפטי מפתח של הפרשה-

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל

כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה

וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה

כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּ

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ  לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי  כִּי חַנּוּן אָנִי

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On פברואר 19, 2009 at 1:15 am

    "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" הן בעיני עדות לכך שהיהדות אינה מיזוגנית כפי שיש הנוטים לחשוב. ואולי בעצם מצביעה על הפער בין המקרא לתלמוד ביחס לאישה כרעיה.

    ההכרה בחובות הבעל לאישתו, ושיש לה צרכים אותם הוא חייב לספק, הקדימה את זמנה. בעיני ומשמחת אותי

    שמחתי לפגוש אותך

  • דבורה זילברשטיין  On אפריל 4, 2011 at 10:10 am

    תודה על פוסט נפלא

  • דבורה זילברשטיין  On אפריל 4, 2011 at 10:13 am

    תודה על פוסט נפלא שגלשתי אליו באקראי – בחיפושי אחר פויירבאך

    • avigailg  On אפריל 4, 2011 at 11:03 am

      תודה דבורה. נחמד להיזכר במה שהעסיק אותי לפני שנתיים. אכן עולם מופלא הרימו המרקסיסטים ומי שבא לפניהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: