ד' צפון באר-שבע ביקור לילי

  • פוסט על פחד ועל התבוננות בו שהחליפה אותו לעצב…. והעצב הפך לרצון לומר או להראות- תראו, תראו את המרחק בין הבתים שלנו, המחשבים והמחשבות שלנו לשכונות האחרות שלידנו שבמקרה הזה היא אחת קרובה ונוסטלגית  – ד' צפון באר-שבע.

השארתי שקיות מלאות קופסאות קפה, תה, סוכר וגם וופלים במתנ"ס נירים בד' צפון והיום היה צריך להוציאם.
הייתי אמורה להביא את השקיות עם עוד מישהו אבל הוא לא היה יכול ומצאתי עצמי ממש מפחדת ללכת לשכונה. זה המניע לכתיבה- פחד. פחד והתבוננות, ממה אני מפחדת? משכונה? מהמיתוס שלה שאפילו מוזכר בויקפדיה?
מחר אנחנו מעבירים את פרוייקט פרשת השבוע שאנחנו אוהבים לקרוא לו 'בינה בשכונה' למתנ"ס אחר, יותר "צפוני" למרות שפיזית הוא דרומי יותר. גם מתנ"ס לוין נמצא בשכונה ד' אבל ד' מזרח שאיכשהו לא ספוגה במוניטין, אולי בגלל שמאכלסים אותה סטודנטים והיא קרובה יותר לאוניברסיטה. 
לפני חצי שנה כשהתחלתי את הפרוייקט היינו אופטימים, שכמו שבשכונת שפירא בדרום תל-אביב, כבר חמש שנים, מגיעים אנשים לשמוע את פרשת השבוע גם בזווית חילונית ביקורתית כך יקרה גם אצלנו במתנ"ס. רק פעם אחת הגיעה אישה מהשכונה, מלבד כמובן ילדים סקרנים ועוברי אורח. אפילו עוברי אורח כמעט ואין כי אף אחד לא דואג להאיר את השביל המפחיד והחשוך. פנס אחד התקלקל או נופץ וכל השאר, לא משנה כמה פעמים פנינו לעירייה, נשארו בודדים בחשכה. (מודה שגם במתנ"ס שפירא בתל-אביב רוב המשתתפים מגיעים ממרכז העיר, אבל יש גרעין מסויים של תושבי השכונה ואם מזמינים את הרב לאו, או את שמעון פרנס אז הנוכחות הזו גדלה! ויש הרבה ששאלו לאורך השנים איך מגיעים לשכונת שפירא כאילו מדובר בבאר-שבע והביעו את יראתם מלהגיע)

בהתחלה כשאבירמה גולן וצביה גרינפילד הגיעו להרצות (בהתנדבות!) מנהל המתנ"ס (כלומר לא מנהל רשמית אלא בעל צרור המפתחות ואחראי פרוייקט הכדורגל העצום) עשה לנו מערוף והדליק את הספוטים הגדולים של מגרשי הכדורגל המטופחים.  כשהוא מדליק את הספוטים זו סיבה למסיבה וילדי השכונה מטפסים מעל גדרות המגרש כדי לשחק. אבל זה כמובן יקר מידי להדליק כל פעם והוא מבחינתו לא רוצה שהילדים יעשו חיים מעבר לשעות. בלי הספוטים, חושך מצרים וכל פעם תלינו שני קוורצים בעזרת כבלים מאריכים מנג'סים.

אז לחזור לפחד- אמרתי לעצמי, בשביל מה אני בודהיסטית אם לא בשביל לחוות כל דבר כפי שהוא? הלכתי עם הפחד להוציא את הדברים. האם חמשת הילדים ששיחקו בחשכה הם מקור הפחד? האם זה השביל החשוך? מאוד חשוך… או אולי האפשרות להיכנס למתנ"ס גדול וסגור עם האפשרות שמישהו יבוא אחריי?
באיזשהו שלב הפחד התמוסס, (זה טבעם של דברים שמוכנים לחוות אותם ושמנסים להתרכז בהם) ונשארה רק ההבנה העצובה שכמה שבאר-שבע כביכול גדלה והשתנתה, היא השאירה את השכונה הזו בדיוק כפי שהייתה. כשהיינו מעבירים סמינרים בתיכונים על פערים חברתיים היינו מראים חלק מכתבה ששודרה פעם בעובדה. הכתבה הייתה על השכונה ועל קשיי החיים בה והייתה שם ילדה חמודה שאף פעם לא ראתה את הים. הבימאי התל-אביבי ממש לא האמין ושאל אותה שוב ושוב- אף פעם? אף פעם לא היית בים? 
גם אם היום הים נהיה נגיש יותר, יש עוד אלפי דברים שרחוקים מאי פעם. עובדה שאפילו תאורה נורמלית אין בשכונה כך שאי אפשר לשחק בלילה ולדמיין ים או לבקר חברים שגרים מעבר לפארק המוחשך.
אז כן, נכנענו ללחצי הקהל שלנו שהצטמצם מארבעים לעשרים ונקווה שיום אחד נוכל לחזור עם הפרוייקט הקטנטן שלנו. שתבינו יש שם מתנ"ס ענק ומשוקע שפעם חברת המתנס"ים הפעילה והיום הוא מתנ"ס לכדורגל בלבד. יש שני מגרשים יפים שבאמת יש שם פעילות, אבל עשר הכיתות והאולם הגדול שוממים לגמרי מאז שהחברה הפסיקה לתת כסף ולתפעל.
זוהי המציאות. אין לי מושג מה לעשות חוץ מהקצת שאני עושה ולשקף אותה. 
לפחות באינטרנט מצאתי משהו חמוד, מילון באר-שבעי. מסכימה עם כל מילה. בואו לבקר…..

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: