מכיוון שחוויתי את קובה בצורה די אינטנסיבית וקצרה ויש לי הרגשה שזו חוויה שלא תימחק במהרה אם בכלל, חשבתי שאכתוב מכתב אחד מקיף כמה שניתן לכולם. קובה זה דבר שממש קשה לסכם בשני מילים ולא בטוח שאני עוד יודעת איך היה.
ביום יום נהניתי, אבל גם יכולתי לחוש את העצב של האומה הקובנית מזדחל לי מתחת לעור ושום ריקוד סלסלה או קוקטייל מוחיטו או חוף ים מדהים לא הצליחו לשכך את חוסר החופש האינהרנטי ששורר שם. עד כדי כך שכמו הרבה קובנים הייתי מוכנה לשלם תמורת הימלטותי מהאי ומיד שהגעתי חזרה להוואנה, עיר הבירה, שדווקא מאוד מאוד אהבתי מיהרתי למשרדי מקסיקנה והקדמתי את מועד השיבה בשבוע.
אז מה היה שם בקובה? וזה לא שהופתעתי מכישלון השיטה כי ידעתי פחות או יותר את המצב שם. כלומר שזה כמו קיבוץ גדול ומתפורר ושהשיטה הסוציאליסטית די פושטת שם את הרגל וקראתי הרבה באינטרנט והאמת שזה קצת הפחיד אותי, אבל הכנתי עצמי נפשית שהולך להיות קשה עם אנשים שמטרידים ברחוב, קצת כמו בהודו (וזה לא היה דומה בכלל, אני אסביר אח"כ….)
בעיקר אני חושבת שראיתי כמה שהמציאות מסובכת ושלמרות שבחרתי בחד"ש המפלגה הקומניסטית, כנראה שאין מקום שיכול להיות חופשי מכסף ומצרכנות. ולמרות שאני מרגישה בהרבה יותר בודהיסטית ומשוחררת מהיאחזות בעולם המטריאלי ראיתי שגם אני נגועה בחוסר היכולת לחשוב על כסף כעל דפי נייר. ידעתי שקובה היא מדינה יקרה אבל לא שיערתי עד כמה ומכיוון שלא באתי עם יורו, למרות שממליצים לעושת זאת וסמכתי על המאסטר קארד כמו בכל מקום, נאלצתי לשלם מחיר יקר. ולמה? כי חוקי המשחק בקובה הם שכדי למשוך כסף במאסטרקארד אתה משלם על כל 100 פזו קובני- שזה הכסף שלהם ששווה קצת פחות מיורו, הם לוקחים עמלה של 12. כלומר שהוצאתי 500 פזו קובני שילמתי לפידל קסטרו ולתושביו 65 פזו קובני לטובת שירותי המדינה המפורסמים הניתנים בחינם- רפואה וחינוך. {בבית שהיינו בו ארון התרופות היה מלא בתרופות שנדמה שסתם נאגרות שם, ממש מלא! ובטח יש להם עוד בשירותים שלהם כי הרי הם לא משתמשים בשירותים של החדרים של האורחים שלהם}.
וכמה שניסיתי להרגיע את עצמי זה היה מעצבן ביותר להחליף כסף וכפי שתבינו בקרוב תבינו שזו הייתה עוד אחת מהסיבות לרצות לעזוב את האי המתעתע הזה. כי מדינה קומניסטית יכולה לעשות מה שהיא רוצה. וקובה אכן עושה מה שהיא רוצה. לתיירים כאן יש מטבע משלהם, כאמור הפזו הקובני הנקרא CUC (קוּק) והפזו המקומי- נאסיונל שלתיירים אין מה לעשות איתו חוץ מלקנות גלידה, פיצה ושאר אוכל מהיר ברחוב (אגב, בסיסי וטעים!). הערך של הקוק פי 24 מהמקומי! לדוגמה: גלידה ברחוב עולה 1 פזו מקומי = 5 סנט קוק.
הצרה היא שרוב העסקים הם בבעלות הממשלה, לכן על פי חוק בכל מקום יש מחיר למקומי ומחיר לתייר. המחיר לתיירים גבוהים באלפי מונים מהמחירים למקומיים, ואין טעם להתמקח על המחירים במקומות שהם לא שווקים או פרטיים – אין אחוזים על מכירות ולכן אין גמישות במחירים. וזה אבוסרד, למשל בהוואנה כניסה למועדון עולה 5 קוק, והמשכורת הממוצעת של קובני היא 15 קוק, כך שאין לו סיכוי להיכנס חוץ מלהתקרצץ לתיירים ולבקש שיכניסו אותו, וכן, זה חוקי. אז נכון שגם במקסיקו מציקים או שורקים ברחוב ובהודו ודאי וודאי שכן, אבל בקובה זה הכל בשביל להשיג ממך כסף או סיכוי לצאת מקובה. ושוב, זו הנורמה!
פידל החליט ב1990 בערך להפוך את התיירות לעסק של המדינה במובן של לעשוק את התייר ולהכניס כמה שיותר מטבע זר למדינה וכולם בשמחה משתפים פעולה כי האנשים מחפשים כל דרך להרוויח עוד מעט כסף. מצד שני זה נכון שלא יפגעו בתייר כלל וכלל מבחינה פיזית או גניבה כי בגלל שהתיירות היא כזה משאב כלכלי קובה עושה רבות בכדי להקל על התיירים ולהנעים את זמנם, אבל זה לדעתי במסווה, כלומר זה בגלל הפחד! וכשאנשים נשלטים ע"י כל כך הרבה פחד זה לא בריא, וכך למרות שהיה כביכול בטוח ללכת שם ברחובות התחושה שלי הייתה מאוד לא נעימה בגלל שהמצב האמיתי ידוע. מתייחסים לתיירים שם כמו לקדושים אבל זה רק בגלל שרוצים להוציא מהם כסף. כל המלצה של מישהו, אפילו בעלי הבתים אצלם אתה מתארח ואוכל משולחנם (בתשלום כמובן) מלווה בידיעתו שהוא יקבל על כך עמלה.
אבל הסיבה שאני אומרת שהקובנים הם מסכנים ואין שם חופש היא לאו דווקא בגלל המצב הכלכלי, כי העוני שם אומנם מורגש, אך המדיניות הסוציאליסטית כוללת תשלום דמי אבטלה ומתן תלושי אוכל בסיסים לתושבים, אשר מאפשרים קיום מינימאלי. הבעיה טמונה בכך שהם יודעים מה קורה בעולם החיצוני והם רוצים יותר. בעצם כפי שאמר לי ביומי האחרון בחור יהודי קובני יש בקובה 3 כלכלות. הכסף מהתיירים, הכסף שלהם והשוק השחור- שהוא עצום שם ורובו מגיע מבחוץ, ממי שכן יש לו משפחה בחו"ל ושולחים לו כסף וכל זה כך שבעצם עם כל הדיבורים היפים אין שם שוויון וזה עוד אחרי שבכל חור תלויות סיסמאות על מהפכה ועל שוויון ועל מאבק באימפריאליזם האמריקאי!
טוב, זו הקדמה די ארוכה ואולי כדאי שאלך שאתחיל בשדה התעופה שנחתי בו. בשדה כמו כמעט בכל מקום עובדים מלא אנשים, יותר ממה שצריך באמת ועל כן יש אבטלה סמויה, ובעצם כמעט בכל מקום היא לא סמויה, כי הרי כל עסק כמעט שייך לממשלה ואין לאנשים רצון או סיבה לשרת אותך ביעילות או בנחמדות, והם עושים זאת לדפוק שעון, כמעט בכל מקום! למעשה לא חושבת שהייתי במקום שלא היה ממשלתי. אז בשדה חלק מהעבודה זה לחקור באופן שריר
תי תיירים תמימים. בכלל במשך כל הזמן המשפט באנגלית שהכי בשימוש אצל הקובנים הוא WHERE YOU FROM? (חשבתי לעצמי בבדיחות הדעת שאולי הם שואלים כי הם רוצים לוודא מראש לאיזו מדינה יש סיכוי שתוציא אותם….)
בקיצור אז בשדה בזמן שהמתנתי להחתים את הדרכון ולעבור ניגשו אליי פעמיים כדי לשאול מאיפה אני, למה באתי, לכמה זמן וכו'. אח"כ גם הבחורה בדלפק ההחתמה.
לפני שאספתי את התיק הלכתי שמחה וטובת לב להשתין ואז עוד בשדה היה לי המפגש הראשון עם הקובני המצוי. עם כניסתי הגישה לי קובנית צעירה במדים נייר טואלט. הודיתי לה ונכנסתי לשירותים תוך שהיא נכנסת אחריי. אני משתינה והיא שואלת אותי מאיפה באתי. ממקסיקו עניתי לה. "ואיזה כסף יש לך", היא שאלה ואז נזכרתי בכל האזהרות שקראתי ולא האמנתי להם שבקובה כל אחד רוצה ממך משהו ואסור לנהל שום שיחה שהיא כי הבנאדם יכול להיות חינטרוס (תיכף אסביר). אמרתי לה שבאתי רק עם פזות מקסיקניות (מה שהיה לצערי נכון חוץ מ30 יורו שהבאתי). אני יוצאת מהתא שלי והיא מושיטה לי 5 מטבעות של עשר פזות מקסיקניות! ושואלת אם יש לי במקרה שטר של 50 פזות מקסיקניות כדי להחליף איתה. עשיתי כאילו אני מחפשת אמרתי שאין לי וברחתי כל עוד נפשי בי. החינטרוס – זה כינוי לאנשים שנדבקים אליך ברחוב, או בכל מקום אחר ומציעים למכור לכם הכול – סיגרים, מלון, מונית ואפילו אישה או גבר, הכול נתון למכירה, בסנטיאגו שלא הגעתי אליה אמרו לי שהבחורים שואלים- "זאת אחותי, רוצה להכיר אותה?"
טוב יצאתי מהשירותים, מבינה קצת יותר על כללי זהירות אבל לא מספיק, אספתי את המוצ'ילה שהגיעה בשלום וצעדתי לכיוון היציאה שהשתרך בה תור עצום, כנראה למכס או משהו. לא נשמרתי מספיק והבטתי בשוטרים הרבים שהסתובבו שם ואחד שקלט את מבטי המשוטט סימן לי לעצור. שוב שאל מאיפה אני למה באתי וכל זה. לקח את הדרכון שלי והתחיל להסתובב איתו ברחבי הנמל. עכשיו כבר לא התכעסתי או משהו כזה, אלא פיתחתי כמה שיותר חמלה והבנה למצבם, ייחלתי לאושרו ולאושרם של כל הקובנים שמצבם הביא אותם עד הלום. (אלו המלצות של המרכז הבודהיסטי שלי) מהון להון הוא החליט לאחר התייעצות עם שניים-שלושה שוטרים ושוטרות שעליי ללכת איתו לאיזה חדר. שם שוטר נוסף שאל אותי את הררי השאלות בעוד הוא פותח לי את המוצ'ילה ועובר על כל דבר שהיה שם. בטיפשות שמחתי שהוא זיהה שהספר שלי עוסק בבודהיזם. שאלו מתי הייתי בצבא וכל מיני שטויות כאלו ובסופו של דבר שוחררתי ונסעתי לקאזה של הומברטו.
תגובות
מאחלת לך חוויית "רשימות" נעימה, בונה ומפתיעה, ומשערת שכך יהיה.
מצמרר התיאור שלך. בעיקר גורם לי לחשוב עד כמה לא הייתי רוצה לנסוע לשם (אני משערת שלא לכך התכוונת, ובכל זאת).
ברוכה הבאה אביגיל!!!
טוב לפגשך כשכנה במעוננו הוירטואלי, ואני אפילו יודע שאהנה מכתיבתך : )
ישר כוח והיי בטוב,
תומר