למה בכל זאת פרשות השבוע

למה בכל זאת פרשות השבוע?
הרבה מים זרמו מאז פניתי לאתר רשימות כדי לפתוח אצלם בלוג שיעסוק בפרשות השבוע. לא, לא המרתי את זהותי היהודית, בעיקר כי אי אפשר, אלא הגעתי לרוויה או לפיכחון, לא יודעת איך לקרוא לזה, הגעתי בעיקר לשינוי. שינוי תפיסתי ורגשי. אני עדיין עובדת ומעריכה כמו בית את 'בינה', ארגון העוסק בזהות יהודית חילונית ובו אני עובדת כבר חמש שנים. וכמובן שעודי קשורה בכל קשר אפשרי למשפחתי שומרת המצוות אליה אני משתייכת מאז יצאתי לעולם. ובינתיים עוד מתגוררת במדינה היהודית למרות התנגדות עזה למדיניותה.

בעיקר יוצרת בעברית, החיבור התמידי והבלתי נראה בעצם ליהדות, כן, קשה לנו לחשוב שהעברית שלנו יהודית אבל היא כל-כך יהודית וגם עברית מלשון בני העבריים. בפעם הראשונה שהשתפנתי והחלטתי לא לפתוח את האתר, למרות ההסכמה של 'רשימות' היה בגלל שנסעתי להתגורר במקסיקו. החלטתי שחיבור בנוסח כזה למחשב ולתנ"ך יכבלו אותי וימנעו ממני לעשות את המשימה שלשמה נסעתי. הפעם כשחזרתי חשבתי שהחיבור לפרשות יוכל לקדם את הכתיבה שלי ויהווה סוג של תחקיר למשימה הבאה ושוב פניתי.

אבל עד שהקשר עם רשימות נוצר, התהווה בי איזה קרע, איזו ביקורת לא צפויה ומלאת כעס כלפי ספר הספרים. והנה בכל זאת אני נענית לאתגר. כבר הרווחתי מתנה ראשונה, לומר תודה על השיעור בשינוי התודעתי. הרי פרשות השבוע לא השתנו בחמש השנים שאני כבר עוסקת בהן רשמית. ואם עכשיו הן מעלות בי פריחה ולעיתים שאט-נפש הרי זה בגלל שמשהו בי השתנה ועוד ללא ידיעתן כי הנה הן עדיין מלוות אותי וכן גם מפרנסות אותי. השנה בפרויקט של 'בינה' בבאר-שבע כשלימדתי ולמדתי בספר בראשית עוד יכולתי למצוא אלמנטים שחיברו אותי. סיפורים שעוררו בי ביקורת אבל גם רצון להגן על הדמויות, להבין את המיתוסים הקדמוניים שלנו, למצוא איזה היגיון וחיבור אבל עכשיו משהחל ספר שמות ועוד בצל המלחמה, בא לי לשרוף הכל באש.

מזל שאני מתרגלת במסורת הבודהיסטית שמורה לי לקבל הכל בחמלה, בהבנה, להרחיב את המיכל הפנימי שלי ואת הלב שוב ושוב. ושוב. אני חושבת שהשינוי הוא בכך שתמיד ניסיתי להגן על הטקסטים היהודיים כאילו הם שייכים לאבא שלי. (במידה מסוימת הם באמת "שייכים" לאבא שלי) תמיד ניסיתי להראות איך הם כן רלבנטיים ולמה זה חשוב לשוב ולקרוא בהן גם לחילוניים, כדי שיהיה איזה רצף יהודי, איזה מנהג שכולם עושים באותו הזמן. (קצת כמו התנועות שאומרות שאם כולם בעולם יקפצו על רגל אחת באותו זמן יבוא שלום) הדגשתי תמיד איך כל אחד יכול לבוא ולקרוא את הפרשה אחרת, 'הפרשה היא רק מסלול להמראה' הייתי אומרת ועדיין כך כותבת לכל אותם מלמדים שבאים ללמד בפרויקטים של 'בינה'. עד כדי כך שיאיר גרבוז שבא פעם ללמד את פרשת תולדות שעוסקת בתולדות יעקב ועשו פתח את הרצאתו לאחר הקריאה המסורתית שלנו במילים "ואלה תולדות האומנות" ועל כך הוא דיבר ללא כל אזכור נוסף לפרשה וזה בסדר. ואפילו מבורך.

אבל הנה אני לא מוצאת את ידיי ורגליי ושוב חושבת לא לעסוק בזה בבלוג בבחינת למה להכניס ראש בריא למיטה חולה. המושג של 'אונאת דברים' הונאה שיש בדיבור היומיומי שלנו היה תמיד מושג חשוב בחיים שלי. המחזה שלי שהפך להצגה בפסטיבל עכו 2006 יעיד על כך. גם את המושג הזה החלפתי ב'דיבור נכון' בטרמינולוגיה הבודהיסטית. אז סיבה ראשונה, שאני מנסה זה גם בגלל שאמרתי שאעשה זאת. והנה אני חוזרת להצעה שלי לרשימות מלפני שנתיים.
המוטיב של פרשת השבוע ביהדות הוא מיוחד. כמו ספר טוב, כל שבוע חוזרים היהודים באשר הם אל ההיי-לייטס התורניים וקוראים בקול רם את הפרקים הרלוונטיים לשבוע, מזכירים ונזכרים בתכלית חיינו, בבסיס התרבותי שיצרה ההיסטוריה.
בתור ילדה שאבא שלה היה צלם, נהגתי אני לפתוח את אלבומי התמונות הרבים ולנעוץ מבט, פליאה והשתוקקות לאבות ולאמהות שייסדו את חיי ושגרמו להם להיווצר דווקא פה ולא בהונגריה, רוסיה, נברסקה או ניו-יורק והלאה מכך אפילו הולנד וספרד .
ואני שכוחי במילים אנסה לתפוס שנה מחיי דרך פרשות השבוע התורניות מפני שאבי נטש את קריירת הצילום אחרי מלחמת יום הכיפורים והפך לרב קונסרבטיבי בישראל.
למרות שהייתי בת סוררת ומורדת מכיתה ג' ואף קודם לכן, התואר בת הרב חרוט בי ומלווה אותי לכל אשר אלך.
וכך כתבתי כעבור זמן במקסיקו- עכשיו שאני עמלה על כתיבת רומן שישא כך נדמה לי את הכותרת הזו- 'בת הרב' אני מוצאת עצמי מודעת לפרשות החולפות למרות המרחק והניסיון להיות משוחררת מזהות בכלל ויהודית בפרט.

ועכשיו שאני כותבת את הרשימה הראשונה שלי אני מבינה שזהו המסלול שלי. מסלול המראה אינסופי ואני יכולה רק לאחל לעצמי לראות בתחנות רק מה שהן, רק תחנות שלא אומרות עליי שום דבר. הפרשות הן סיפור ולא תכלית חיינו כפי שחשבתי פעם, סיפור עוצמתי שעדיין מניע את תושבי הארץ היהודית הזו, אבל הוא לא שייך להם וגם לא לי. ולי יש יכולת להגדיר שוב ושוב מי אני ומי אני לא ולאן האני הזה שלא קיים בכלל הולך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: