חלק שני וארוך יותר, קובה

בקובה ההרגל הוא לישון בבתים של אנשים ולא בבתי מלון. בעלי הבתים משלמים הרבה בשביל הרישיון הזה משלמים מיסים על כל אורח, אבל מצבם די טוב כי יש להם נגישות לפזו הקובני והם גובים כל מיני אקסטרות שהם לא מדווחים עליהם כמו כביסה ואוכל וכל מיני. הם לרוב אנשים נחמדים ואמינים כי הם צריכים לעבור איזה מבחן. בבית בו ישנתי שנראה סט מסרט של שנות ה70 גרה גם אחותו של בעל הבית (אוהבים להגיד בקובה שאין בעלי בתים, כלומר אתה מקבל בית, או המשפחה מקבלת ואין שכר דירה. כמובן שבגלל זה צעירים לא יכולים לשכור דירות כי פשוט אין. עוד בעיה זה שאתה לא יכול למכור את הבית וגם לא להשכיר אותו ולהרוויח מזה). לאחות קראו עלמה והיא ישישונת בת 70 או משהו כזה. עוד יתרון בלהיות חולה זה שאתה מקבל תפריט אוכל מיוחד ואז ההקצבה של האוכל שלך גדלה. החדר השני הוא החדר בו ישנתי 3 לילות, יש גם שירותים צמודים, וכמו שהגדרתי לעצמי בלילה הראשון- זה כמו להתארח אצל דודים עניים.

לצערי בימים הראשונים שלי בהוואנה היה גשום דבר שלא התכוננתי אליו אבל לא היה קר וכן הבאתי מעין מעיל גשם ואיכשהו התמודדתי גם עם זה. הוואנה הזכירה לי את תל-אביב ולכן אהבתי אותה מאוד.
את מרבית היום השני ביליתי עם ילילה. ילילה זו בחורה קובנית שקיבלתי את האינפורמציה אודותיה מהמורה במרכז הבודהיסטי שלי. לפני כמה שנים ילילה יצרה איתה קשר כי היא רצתה להתחיל לתרגל בודהיזם וללמוד אודותיו וכו', הנה דוגמא לחוסר חופש של קובה. למרות שבערך משנות ה80 פידל הרשה לאנשים לתרגל את הדת שלהם, ולמרות שלא החזיר את הכנסיות הגדולות לפעולה, מותר לאנשים להתארגן בבתים או בכל מיני מרכזים ולהתפלל וכל זה. אבל לא מעודדים פעילות דתית ואין למשל ספרים על כך בחנויות וכל זה. אז יש בהוואנה שתי קבוצות שמתרגלות בודהיזם אבל הן לא באותו סגנון כמו הזרם שלנו ובכלל כפי שהבנתי מהיום שלנו יחד ילילה היא בנאדם קצת מדוכא ולא מאוד אסרטיבי (כך אמרה לי מראש המורה הנזירה, בקשר לחוסר אסרטיביות). ויש מצב שההשראה שלה השפיעה על כל השהות שלי, אבל כך היו הדברים. היה לי מאוד מעניין איתה אבל היא ממש אנטי- קובה והיו לה רק דברים רעים לומר עליה. כולל שהזכות הגדולה עליה מדברים- חינוך גבוה חינם- היא לא נכונה כי אח"כ מציבים אותך כשנתיים לעבוד איפה שהם בוחרים ללא תשלום וכך אתה בעצם משלם למדינה. וגם הצרה היא לטענתה שהם מסוגלים להשאיר אותך אח"כ בעבודה בטענה שזקוקים לך ואתה לא יכול לעשות כלום. לכן היא עצמה לא עובדת אלא עוזרת בבית שלה לסבתא שלה.

ערב אחר יצאתי גם עם חורחה. חורחה הוא בחור קובני שעובד במשרד החינוך, או יותר נכון במחשוב של משרד החינוך וגם עליו שמעתי מחברה מקסיקנית שמתרגלת יחד איתי במרכז הבודהיסטי. היא הכירה אותו מהתקופה בה עבדה בחינוך ואפילו ביקרה פעם בקובה במסגרת עבודה. מצבו של חורחה טוב כי הוא יכול לצאת מפעם לפעם במסגרת העבודה לביקורים בחו"ל, כמו מקסיקו בניגוד למשל לילילה שאין לה ויהיה לה קשה מאוד להשיג פספורט. חורחה הראה לי כמה באמת אי אפשר להכליל ויש אנשים שעל אף הביקורת שלהם, הם מרוצים פחות או יותר מהממשל וגם רואים את היתרונות שהוא הביא. חורחה הוא בחור שחור והוא אמר שהוא והאחים שלו הם הראשונים מזה דורות של משפחה שעשו קריירה של אינטלקטואלים וזה לא היה קורה לו לולא המהפכה. (ילילה כמובן אמרה בתגובה שעובדה שאיתה באוניברסיטה כמעט ולא היו שחורים ובכל זאת אין הרבה רופאים שחורים כך שבכל זאת יש אפליה לא מדוברת)

ב20.1 כשהגעתי היה יום בחירות מקומיות שכמובן שהוא בדיחה כי הרי יש רק מפלגה אחת, ובחירות מקומיות זה בחירה בין 3 או 4 חברי מפלגה שיש ביניהם בדרך כלל רוטציה וזה הכל פונקציונרים. קובה מתגאה באחוז הבוחרים העצום ולא מודה שרושמים את כולם ומי שלא בא להצביע מושך לעצמו תשומת לב שלילית. מה שמדהים בהוואנה שיש בנינים פשוט מהממים, או לפחות פעם הם היו. בנייני המגורים מטים לנפול והבניינים המהודרים האחרים בדרך כלל משומשים לבתי חולים או לאוניברסיטאות והאמת זה די מגניב ומהפכני שאחוזות של פעם ששימשו רק לעשירים הם היום נחלת הציבור. המכוניות היפות יפות בדרך כלל רק מבחוץ, מבפנים הן די מתפרקות והבנתי שמבחינת המנועים וכו' משתמשים שם במיליון חלקי חילוף מכל מיני סוגי מכוניות והמון מכוניות נמצאות המון זמן בתיקון, אבל הן ממשיכות לתפקד….

החנויות בהוואנה ריקות להחריד. מה שמצחיק בחנויות שזה פשוט ערבוביה של מוצרים מכל העולם, כלומר ממדינות שעוד מייצרות משהו משלהן ולא מייבאות או מייצרות דברים אמריקאיים וגם שלא מפחדות מחרם אמריקאי ושולחות לקובה מוצרים. ולכן כמעט ואין שם מבחר ובכלל המון דברים פשוט אין. בהרבה בתים מוכרים פיצות ממש טעימות שעולות רק 10 פזות מקומי, מזהים שזו פיצרייה לפי התור שמשתרך והריח המגרה. בכלל הקובנים כמו שמספרים על הרוסים רגילים לעמוד בתור כמעט לכל דבר. הפיצרייה המצולמת הזו מנוהלת מהגג ופועלת בעזרת סלסלה שמעלה כסף ומורידה את הסחורה, בכלל הרבה דברים נראים כמו ישראל של שנות החמישים. בחנויות הכל-בו המחירים הם כמובן ב'קוק', כך שהמקומיים לא ממש יכולים לקנות אותם ולמרות זאת הם איכשהו קונים. בחלק מהמקומות יש מוצרי קוקה-קולה שמיוצרים במקסיקו, ואז מוכרים אותם במחיר יחסית מופקע. והרבה פעמים גם קורה שאין סחורה כי היא פשוט לא הגיעה והם כבר רגילים לכך. מהצד השני, אני בתור בנאדם שחושב שאנשים בעולם המערבי שלנו עסוקים באובססיביות יתר בקניות אמורה לשמוח על הדוגמא של קובה, גם אין בכלל פרסומות ברחוב או בטלוויזיה (שהיא ברובה חינוכית ומשמימה) אבל האנשים בכל זאת רוצים את זה ועומדים בתור שמגיע משלוח חדש של קליפּסִים מסין או כל מיני שטויות וגם כך הם ברחוב ומחפשים מה לקנות. זה גם עצוב כי היעדר המוצרים באמת ממחיש כמה האדם המודרני עסוק בצריכה. וגם העציב אותי שזה העציב שאין מה לראות או לקנות (לא שהייתי קונה).

בחנות אחת שצילמתי אמרו לי שאסור לצלם ואכן כך היה גם בשאר. מה שמצחיק ברוב החנויות שלהם זה שיש ערבוביה של דברים, כלי בית, אוכל, דברים לרכב וכו'. חוץ מזה בהרבה חנויות הם מתירים כניסה רק ל3 או 4 אנשים בכל פעם, אולי מחשש לגניבה וזו עוד סיבה להיווצרות התורים האינסופיים. לויניאליס נסעתי עם אבירם, בחור שפגשתי דרך אתר המטייל בעקבות הודעה שפרסמתי. הוא הגיע לקובה כמעט שבועיים לפניי ואמרנו שניפגש ונטייל יחד בשבוע שנותר לו. אבירם הוא ממש ילד טוב ירושלים, וכמובן שהתברר שיש לנו מכרים משותפים. ויניאלס נראת כמו כפר ציורי קטן הלקוח משלהי המאה הקודמת. החיים מתנהלים במקום בעצלתיים, לכל בית יש כסאות נדנדה במרפסת וכך גם נראים שם החיים. ביום הראשון לא יכולתי לנסוע עם אבירם ועוד שני חברים לים וביליתי לבד ולהנאתי בבריכה שנמצאת במלון ממש מקסים, אלא ששוב פעם לקובנים הכניסה למלון אסורה! חוץ מלעובדים כמובן. הסיבה שלא יכולתי להצטרף היא ממש הזויה ושוב המחישה לי את הפחד התת-קרקעי שנמצא מתחת לשיטה הכביכול חופשית של קובה. מיד כשמגיעים לבית בו אתה לן צריך לתת את הפספורט ולהראות גם את הויזה שלך. אני גיליתי באותה הזדמנות ששכחתי את הויזה אצל בעל הבית הקודם בהוואנה. בעלת הבית בויניאליס ממש נלחצה, אפילו שהומברטו הוא זה ששלח אותי אליה ובמקרה גם היה אמור לבוא לויניאליס ביום שישי, כלומר עוד יומיים. אבל קונסוולו (זה שמה) ממש נלחצה ואמרה שזה לא חוקי ושאם יבוא פקח אז היא תקבל קנס של 1500 פזו. בקיצור היא דיברה עם הומברטו והם סיכמו שהוא ישלח את הויזה בתוך מעטפה עם נהג האוטובוס שיגיע למחרת בסביבות אחת (הוואנה-ויניאליס זה בערך 4 או 5 שעות נסיעה). אבל קונסאוולו עדיין הייתה לחוצה ורצתה שאני אבוא איתה למחרת לפגוש את הנהג ועל כן לא יכולתי לנסוע עם כולם לים. לא היה לי איכפת ושמחתי להיות לבדי ולפגוש תיירים מארצות אחרות. עמק ויניאליס נמצא בעמק פינר דל ריו מפורסם בגידול טבק, שבזה קובה מפורסמת בגלל הסיגרים.

עשינו טיול עם סוסים זקנים וראינו הרבה שדות טבק ובתי טבק שם מייבשים את העלים. השיטות של הגידול פרימטיביות לגמרי, כלומר עדיין חורשים עם שוורים, ומשקים שוחה שוחה בצינור גדול. (לנטפים תהיה הרבה עבודה כשהמשטר של פידל ייפול עם מותו.) במסגרת הטיול סוסים המדריך עוצר אצל חבר שלו כדי שיסביר איך עושים סיגרים והוא כמובן מנסה למכור כל מיני דברים. צ'ה גווארה, שמצולם ומצויר בכל מקום, הוא ממש גיבור פה, כמעט יותר מפידל, אבל כמובן בזכות זה שהוא מת מזמן. נסענו לאי קטנטן שבעיקר יש עליו מלון. הכניסה לאי ולמלון היא כמובן רק לתיירים ועולה 20 קוק. היה מדהים שם ושקט להפליא, אבל כל-כך רחוק מהמציאות, כי אין שם קובנים ואותי זה העציב כמו התמונה של הציפור בכלוב שצילמתי ליד הבית שלנו שמתחתיה סיסמאות של המהפכה. הרבה קובנים גרושים והאמהות נשארות עם הילד ובדרך כלל לא שומעות מהבעל שלא רוצה או יכול לשלם מזונות.

כולם מרוצים כשהבנות הולכות עם זרים כי חוץ מהסיכוי לצאת מקובה, לפחות יש יותר סיכוי שיקבלו מזונות. ויניאליס מזכירה סרט של פעם ומעוטרת בהרבה סיסמאות, כמו "בוש רוצח", "עולם טוב יותר- זה אפשרי", "תחי המהפכה" ועוד… הסיסמא האחרונה באדום צולמה במאפייה שעושה סוג אחד של לחמניות שאנשים יכולים לקבל אחת ביום במסגרת הפנקס האדום שלהם. אפשר גם לקנות את הלחמניות הבסיסיות בזיל הזול. הסיסמא אומרת : "האיכות זה אף פעם לא תאונה, תמיד היא תוצאה של מאמץ אינטלגנטי" והגבר המשופם זה העובד במאפייה ששמח מאוד לפטפט איתי וכמובן כמו כולם שם גם הציע להתחתן איתי. מה שייאמר לזכות קובה זה שכולם באמת יודעי קרוא וכתוב, ונדמה לי שקובה זה המקום היחיד בו תראה נהג מונית קורא בספרים שהשאיל מהספרייה בזמן שהוא מחכה לנוסעים. בקבוק הקולה המקומי של קובה ממש מגעיל. למשקה שם מצחיק ולא ממש סוציאליסטי – TU COLA, שזה אומר "הקולה שלך". כשחזרתי להוואנה, ברחובות הוואנה וייחה, כמו העיר העתיקה של ירושלים… נפל בחלקי המזל לראות את טקס חלוקת המקררים, סיבה שבגללה הרבה יצאו לרחובות.

בשלוש רחובות סמוכים הגיעו משאיות עמוסות במקררים די ישנים שהגיעו למי שהגיע תורו להחליף את המקרר הפרטי העוד יותר ישן שהיה לו קודם. (וראיתי את הישנים שיצאו, מצבם אכן רע!) לא הצלחתי להימנע מלחפש את הקהילה היהודית ולכן ביומי האחרון בקובה כמה שעות לפני הטיסה הגעתי לבית כנסת קונסרבטיבי שם שמחתי לפגוש את חוליו, בחור צעיר שהיה ממש נחמד, ודיברתי איתו איזה 20 דקות. הוא ממש הבין את הרגשתי בתור תיירת והודה שקובה היא אכן עולם אחר. הוא לשמחתו יצא במסגרת תגלית לישראל לפני כמה שנים. קהילה קנדית אימצה את קהילת קובה ומימנה לחלוטין את הנסיעה שלו ושל חבריו. ובכלל ממנים את כל הקהילה, לא בקטע אישי, אלא צרכי הקהילה. סך הכל בקובה יש בערך 1500 יהודים, מתוכם בהוואנה כ800 ופעם זו הייתה קהילה עצומה, שכחתי כמה, שכמובן עם המהפכה הרוב עזבו. גם היום מצבם סביר, אם כי הם ממש לא קהילה של עשירים כמו שבדרך כלל בחו"ל. וגם מאז המתירנות של קסטרו עם הדת, כל מי שמצהיר שהיהדות חשובה לו והוא רוצה לגור אך ורק בישראל יכול בתוך כשנה לעזוב את קובה, וזה כרטיס יציאה מאוד שווה לקובני שרוצה לצאת. יש להם שם מעין שליח מארגנטינה שמתפקד כחזן ובערך גם כרב.

כמובן שיש שם נישואי תערובת כי זו קהילה פיצית אבל גם שם מקפידים על גיור קונסרבטיבי שמגיע רב שעושה את זה כל כמה זמן. לקינוח לפני הטיסה הלכתי לבית הקברות של הוואנה שהוא כמו עיר קטנה והוא מדהים ומרשים, מה שהתמונות כמובן לא יכולות לתפוס. ביציאה משדה התעופה בקובה לא עושים שום בעיות, הכל נקי ומסודר וכמובן שאין תור לכל היוצאים שצריכים לשלם בעזיבתם 25 קוק. אז זוהי חווית קובה שלי, ממש מנסיוני האישי, חשבתי שאשים לכם משהו שהוצאתי מאתר המטייל שהכנתי את הטיול שתראו מה הרוב חושבים. גם אבירם חשב שהעם הקובני הוא ממש עם שמח וטוב לב (והוא טייל כמעט שנה בדרום אמריקה) אני כפי שכבר כתבתי לא חושבת כך, אבל כאמור על טעם ועל ריח אין להתווכח…. "הבידוד הפוליטי של קובה עצר רבים מלבוא ולבקר בה, אולם בשנים האחרונות גילינו אותה ואלפי ישראלים ביקרו בה, התוודעו לאנשיה הנפלאים, לתרבות המיוחדת הכוללת מוסיקת צ`ה צ`ה צ`ה, סלסה ורומבה, לנופים, לחופים, לארכיטקטורה הקולוניאלית הישנה לצד בנייה חדשה, לסיגרים הקובניים (איך לא?) וכמובן לחום המופגן כלפי התייר המערבי". מבחינתי כתבו את המילים האלו על מדינה אחרת לגמרי, אבל שוב, זו החוויה שלי. זהו, חזרתי חולה ומאוד מאושרת להיות במקסיקו אהובתי שעדיין לא פענחתי את סוד קסמה ובמיוחד לעיירה שלי שהיא פשוט אחד המקומות הנפלאים ביותר עלי אדמות. כן, לא פחות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית  On ינואר 26, 2009 at 5:35 pm

    ברוכה הבאה ובהצלחה….
    אני בטוחה שיהיה מעניין לקרוא אותך…

  • שחר גל  On מאי 9, 2009 at 9:12 am

    עבורי קובה היא לא רק חוויה שחוזרים איתה הביתה.
    קובה היא "שריטה עמוקה בלב". החיבור הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה המקומית, גורם לך להתאהב בקובנים ולגלות שתחת מעטה המשטר הקומוניסטי יש אנשים טובים, חמים ומדהימים שהופכים את הביקור בקובה לזיכרון בלתי נשכח. למרות העוני והמחסור, הבתים המיושנים והכבישים הבלתי מתוחזקים. ההוויה האנושית המהווה פועל יוצא לשמחת החיים וטוב הלב שמפגינים הקובנים הם הסיבה שהופכת את קובה למקום שונה ואחר המשאיר חותם סנטימנטלי בפני המבקרים השומרים למדינה זו פינה חמה בלב, ורצון עז לשוב אליה בהקדם"..

  • אביגיל  On מאי 10, 2009 at 10:36 pm

    רק חבל שבשביל הקובנים זה ממש לא כך. אני לא יודעת אם קראת את שכתבתי אבל הבעיה היא ממש לא במחסור ובעוני אלא ששמחת החיים שלהם נפגמת עוד ועוד. מהחוויה שלי טוב הלב שלהם הוא זיוף בשביל התיירים, בגלל שהם רוצים את הכסף, את ההבטחה שמחוץ לאי. כמובן שאנשים שם טובים, אבל הם מפוחדים ועצובים וחיים באי-ודאות אחד גדול שזה אחד הדברים שהכי קשה לחיות איתם. גם בשבילי קובה היא זכרון בלתי נשכח אבל ממש לא אחד כזה שהייתי רוצה לשחזר אותו. אולי כשהם יהיו חופשיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: